מחנות העקורים
הפליטים היהודים שהתקבצו באירופה לאחר השואה היו חסרי בית ולרוב גם כל רכושם נגזל בשואה. בעלות הברית הקימו למענם מחנות מיוחדים, בעיקר בגרמניה, באוסטריה ובאיטליה, שם חיו בצפיפות גדולה. 250,000 פליטים יהודים שכנו במחנות שניהל ארגון הג’וינט, חלקם בתוך מחנות הריכוז המשוחררים.
ארגונים יהודיים, החישו עזרה לשוכני המחנות והפעילו תוכניות הכשרה מקצועית כדי לעזור להם לשקם את עצמם ולרכוש תעסוקה. התארגנו במחנות בתי ספר, ישיבות, תיאטראות ותנועות נוער והוצאו לאור עיתונים. ברבים מריכוזי שארית הפליטה לאחר המלחמה, התארגנו בתי דין מיוחדים שעסקו בהסדרת היתרי נישואים לעגונות המלחמה. הטיפול בבעיה זו החל כבר במהלך המלחמה ונמשך בשנים שלאחריה.
נשיא ארצות הברית, טרומן, הקים ועדה לבדיקת מצבם של העקורים. הריסון, ראש המשלחת, עמד על מצבם הקשה של הפליטים הממתינים לפתרון מגורים. הזעזוע ממסקנות הוועדה, שגרר אחריו לחץ ציבורי ופוליטי בארצות הברית, גרם לאמריקאים ולבריטים להקים את ועדת החקירה האנגלו-אמריקאית. בשל התנגדות ערבית בוטלו מסקנותיה, שקראו לעלייתם של 100,000 יהודים לארץ ישראל. ההצעה וכל הצעה נוספת אחרת לא התקבלו, לבסוף החליטה בריטניה להביא את בעיית ארץ ישראל בפני האו”ם.
רק לאחר הקמת מדינת ישראל הורשו הפליטים במחנות השונים לעלות ארצה, כחלק מגל העלייה ההמונית. בשנים 1953 -1954 נסגרו סופית מחנות העקורים.
אקסודוס
אקסודוס או יציאת אירופה תש”ז הוא שמה של אוניית מעפילים שיצאה מחופי דרום צרפת ב-1947, כשעל סיפונה 4,515 נוסעים ניצולי שואה, במטרה להגיע לארץ ישראל. בחירת שם האונייה כוונה ליצור הקבלה היסטורית בין יציאת היהודים מתלאות אירופה שלאחר השואה, לבין האירוע המכונן בעברו ההיסטורי של עם ישראל, מכאן “יציאת אירופה” בעברית ו”אקסודוס” בלע”ז.
רוב הנוסעים היו ניצולי שואה. הספינה בוצרה היטב על ידי כוחות ה”הגנה” מפני ניסיונות טיפוס אפשריים מצד חיילים בריטים. בעת ההפלגה שהתה בארץ משלחת ועדת אונסקו”פ, שתפקידה היה לבחון את שאלת ארץ ישראל. מפקדי ההגנה ראו תועלת הסברתית רבה בשידור רדיו שיערך מעל סיפון האקסודוס על מנת להשפיע על דעת הקהל בארץ ובעולם. השידור נקלט היטב בארץ ועורר התרגשות רבה ביישוב.
יממה לפני שהייתה אקסודוס אמורה להגיע לחופי ארץ ישראל, נגחו בה משחתות בריטיות. באותה עת נמצאה “אקסודוס” במרחק קצר מחוף עזה. הבריטים הצליחו להעלות לאונייה 50 חיילים, תוך ירי פצצות עשן ורימוני גז מדמיע ולכבוש את תא ההגה. כיבוש זה לא סייע בתפיסת האונייה כיוון שרב החובל נהג את הספינה מהגה חלופי. החיילים נרגמו ב”תחמושת” שהוכנה מראש ועקב כך פתחו באש חיה כנגד המעפילים. לאחר מאבק קשה, שגרם למותם של שלושה מעפילים וכן לעשרות פצועים, הורה מפקד האונייה יוסי הראל על כניעה. האונייה הפליגה לנמל חיפה, שם הורדו נוסעיה בכוח לאוניות הגרוש.
המעפילים הועלו בנמל חיפה על שלוש אניות גירוש. אניות הגירוש כללו סיפון עטור גדרות תיל. צילומים שהועלו בתקשורת, במיוחד בעיתונות, של פליטי מחנות הריכוז מאחורי גדרות תיל עוררו הדי זעם בארץ ובעולם.
הבריטים החליטו לגרש את עולי “אקסודוס” לנמל ממנו הפליגו. האוניות עגנו בנמל בדרום צרפת. ניסיון הבריטים להוריד את המעפילים נכשל לאחר שהמעפילים התבצרו על גבי האניות במשך שלושה שבועות. ממשלת צרפת סירבה להיענות לדרישה הבריטית להוריד את המעפילים לחוף בכוח, והודיעה שההורדה תתבצע רק אם המעפילים ירדו מרצון. במהלך תקופה זו התנהלו על גבי האוניות חיים חברתיים ותרבותיים עצמאיים . השהות בנמל בצרפת עוררה מהומה תקשורתית עולמית רבה, וכן סערה ומחאות ברחבי העולם היהודי, שהתחזקו בשל סרבנותם הראשונית של הבריטים לספק מזון לאסיריהם. במהלך תקופה זו אירגנו המעפילים אירועי מחאה שונים ובהם שביתת רעב של יום אחד. בדרישה להחזירם לארץ ישראל. בהמשך הפליגו אוניות הגירוש לנמל המבורג בגרמניה (אזור שהיה בשליטת בריטניה). שם אולצו המעפילים בכוח לרדת מהספינות ושוכנו בשני מחנות בצפון גרמניה. לאחר שהות של כשנה במתקני המעצר בגרמניה, עלו רוב נוסעי האוניה לישראל, חלקם בעזרת ניירות מזויפים (עלייה ד’). רק אחרי קום המדינה הועלו אחרוני מעפילי “אקסודוס” ארצה.
החשיבות הגדולה של פרשת “אקסודוס” הייתה במהומה התקשורתית שהיא עוררה ברחבי העולם. ההד התקשורתי הגדול והתגובות המזועזעות בעולם היו בין הגורמים שהביאו את ממשלת בריטניה לידי מסקנה כי אין באפשרותה לטפל בבעיית הפליטים היהודיים ועליה למסור את הטיפול בארץ ישראל לידי האו”ם.