ביום ה’ באייר התש”ח, 14 במאי 1948, הכריזו חברי מועצת העם על הקמת המדינה וחתמו על הכרזת העצמאות. להכרזה ארבעה חלקים: תיאור של תולדות העם היהודי, של מאבקו לחידוש חייו המדיניים ושל ההכרה הבין-לאומית בזכותו זו; הכרזה על הקמת מדינת ישראל; הצהרה על העקרונות שינחו את המדינה; פנייה אל האו”ם, אל התושבים הערבים של המדינה, אל מדינות ערב ואל יהדות הגולה.
בהכרזה זו נקבעו המתווה להקמת מוסדות השלטון של המדינה ועקרונות בדבר אופייה של המדינה, והיא נחשבת בעלת משמעות משפטית, נזכרת בפסקי דין של בית-המשפט העליון לצורכי פרשנות, ואף בכמה חוקים שחוקקה הכנסת.
החוקים החשובים שבהם נזכרת הכרזת המדינה הם חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק-יסוד: חופש העיסוק, ונאמר בהם: “זכויות היסוד של האדם בישראל מושתתות על ההכרה בערך האדם, בקדושת חייו ובהיותו בן-חורין, והן יכובדו ברוח העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל.”
בהתאם לחוק הכנסת, התשנ”ד–1994, בישיבת הפתיחה של הכנסת קוראים קטעים מתוך הכרזת העצמאות.
[עובד מאתר הכנסת]