סֵמֶל הַמְּדִינָה

רשת אמי״ת

אֲתָר לְבָתֵּי הַסֵּפֶר הַיְסוֹדִיים

יוֹם הָעַצְמָאוּת – סֵמֶל הַמְּדִינָה

כַּאֲשֶׁר קָמָה מְדִינַת יִשְׂרָאֵל בִּקְּשׁוּ מַנְהִיגֵי הָעָם לְקַבֵּל הַצָּעוֹת לַסֵּמֶל שֶׁיִּהְיֶה מְיֻחָד רַק לִמְדִינַת יִשְׂרָאֵל.
הוּקְמָה וַעֲדָה אֲשֶׁר תַּפְקִידָהּ הָיָה לְהַחְלִיט מַהִי הַהַצָּעָה הַמַּתְאִימָה בְּיוֹתֵר.
הֵם בָּחֲנוּ אֶת הַהַצָּעוֹת הַשּׁוֹנוֹת שֶׁהֻגְּשׁוּ לָהֶם.
לְבַסּוֹף פָּנוּ חַבְרֵי הַוַּעֲדָה אֶל הָאַחִים שָׁמִיר, שֶׁהָיוּ גְּרָפִיקָאִים וְהֵם הִצִּיעוּ סֵמֶל שֶׁיִּהְיוּ בּוֹ שְׁלוֹשָׁה מַרְכִּיבִים: מְנוֹרָה, זַיִת וְהַמִּלָּה “יִשְׂרָאֵל“.

בְּמֶרְכַּז הַסֵּמֶל עוֹמֶדֶת מְנוֹרָה, שֶׁהִוְּתָה לְרָבִים סֵמֶל יְהוּדִי מָסָרְתִּי עַתִּיק, סֵמֶל לֶעָבָר הַלְּאֻמִּי וּלְמַאַבְקֵי הָעָם הַיְּהוּדִי עַל חֵרוּתוֹ, וְכֵן הֶמְשֵׁכִיּוּת מִן הֶעָבָר אֶל הֶעָתִיד. 

אֶפְשָׁר לִמְצֹא אֶת הַמְּנוֹרָה עַל רִצְפוֹת פְּסֵיפָס שֶׁל בָּתֵּי כְּנֶסֶת, וְעַל מַטְבְּעוֹת.

תֵּאוּר הַמְּנוֹרָה כְּמוֹ שֶׁהִיא הַיּוֹם, מוֹפִיעַ בְּסֵפֶר זְכַרְיָה:
“.. רָאִיתִי וְהִנֵּה מְנוֹרַת זָהָב כֻּלָּהּ וְגֻלָּה עַל רֹאשָׁהּ וְשִׁבְעָה נֵרוֹתֶיהָ עָלֶיהָ, שִׁבְעָה וְשִׁבְעָה מוּצָקוֹת לַנֵּרוֹת אֲשֶׁר עַל רֹאשָׁהּ וּשְׁנַיִם זֵיתִים עָלֶיהָ אֶחָד מִיָּמִין הַגָּאלָה וְאֶחָד עַל שְׂמֹאלָה…” (זכריה ד’ ב – ג)

תֵּאוּר מְנוֹרַת הַזָּהָב שֶׁעָמְדָה בַּמִּשְׁכָּן, ואחר כך הָעָבְרָה לבֵּית הַמִּקְדָּשׁ.

“…וַיַעַשׂ אֶת הַמְּנוֹרָה זָהָב טָהוֹר מִקְשָׁה עָשָׂה אֶת הַמְּנוֹרָה יְרֵכָהּ וְקָנָהּ…  וְשִׁשָׁה קָנִים יוֹצְאִים מִצִּדֶּיהָ שְׁלוֹשָׁה קְנֵי מְנוֹרָה מִצִּדָּהּ הָאֶחָד וּשְׁלוֹשָׁה קְנֵי מְנוֹרָה מִצִּדָּהּ הַשֵׁנִי…” (שמות ל”ז  יז – יח)


הַמְּנוֹרָה מוֹפִיעָה גַּם בְּשַׁעַר טִיטוֹס שֶׁבְּרוֹמָא.
לְאַחַר שֶׁהָרוֹמָאִים הֶחְרִיבוּ אֶת יְרוּשָׁלַיִם וְאֶת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ הַשֵּׁנִי(בִּשְׁנַת 70 לַסְּפִירָה),
לָקַח טִיטוֹס, מְפַקֵּד הַצָּבָא הָרוֹמִי, אֶת הַמְּנוֹרָה וְאֶת שְׁאַר כְּלֵי הַמִּקְדָּשׁ לְרוֹמָא
וְהִצִּיגָם בְּתַהֲלוּכַת נִצָּחוֹן בְּחוּצוֹת הָעִיר.

מִשְּׁנֵי צִדֵּי הַמְּנוֹרָה שְׁנֵי עֲלֵי זַיִת
                              
            


  עֲנַף הַזַּיִת נִבְחַר כִּי הוּא מְסַמֵּל אֶת הַשָּׁלוֹם וְתִקְוָה לְעָתִיד חָדָשׁ.

 יוֹנָה וּבְפִיהָ עָלָה זַיִת מְסַמְּלִים אֶת הַשָּׁלוֹם וּמוֹפִיעִים בְּסִפּוּר הַמַּבּוּל:
“…וַיֹּסֶף שַׁלַּח אֶת-הַיּוֹנָה, מִן-הַתֵּבָה.  וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעֵת עֶרֶב, וְהִנֵּה עֲלֵה-זַיִת טָרָף בְּפִיהָָ…”
 (בְּרֵאשִׁית ח’ י – יא)

הַזַּיִת הוּא עֵץ שֶׁגָּדַל הַרְבֵּה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. הוּא יָכֹל לִחְיוֹת בְּמֶשֶׁךְ שָׁנִים אֲרֻכּוֹת  (יוֹתֵר מִמֵּאָה שָׁנָה) וְלָכֵן הוּא מְסַמֵּל אֶת הַקֶּשֶׁר לָאֲדָמָה וּלְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.
תֵּאוּר עַנְפֵי הַזַּיִת, לְפִי הַנָּבִיא זְכַרְיָה, מְיַצְּגִים אֶת שְׁנֵי הַמַּנְהִיגִים שֶׁל עַם יִשְׂרָאֵל:הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל לְבֵית אַהֲרֹן וְהַמֶּלֶךְ מִבֵּית דָּוִד. אֶת שְׁנֵיהֶם הָיוּ מוֹשְׁחִים בְּשֶׁמֶן הַזַּיִת בְּעֵת הַהַכְתָּרָה שֶׁלָּהֶם.
שֶׁמִּן הַזַּיִת גַּם שִׁמֵּשׁ לְהַדְלָקַת הַמְּנוֹרָה בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ.

מִתַּחַת לִמְנוֹרָה כְּתוּבָה הַמִּלָּה  ישראל “תַּמְצִית הָרַעְיוֹן הַלְּאֻמִּי“

 

נָמֵק אֶת דַעְתְּך