מתוקה אלפר ניצולת שואה

*יום הזיכרון לשואה ולגבורה*
רוב חניכי המוסד היו פליטי שואה, יתומים, חסרי משפחה תומכת.
המטרה בכפר לא הייתה לספק לילדים מזון ובגדים בלבד, אלא בעיקר לתת חינוך שיכשיר אותם לחיים הבוגרים. אחת הבעיות הבוערות הייתה התקשורת הלשונית. הילדים, שבאו מארצות שונות, לא דברו עברית, והיה צורך דחוף להתגבר על קושי זה. אדון אנוך דרש מאתנו לדבר רק בעברית, ומי שנתפס מדבר בשפה זרה נענש על כך. בדרך קשה זו רכשנו את השפה במהירות רבה, והתקשורת בין הילדים השתפרה.
בהוראת אדון אנוך הפרידו ביני לבין אחותי התאומה. אותי שיכנו בבית ראשון ואת אחותי בבית רביעי.
הפרדה זו כאבה לנו מאד. היינו ילדות קטנות, בנות תשע, שלא מזמן נפרדנו מאמא, צריכות להיפרד גם זו מזו?!
רק כעבור שנים הבנו את מטרתו של המנהל. הוא דאג לפיתוח האישיות הייחודית של כל ילד, ולכן היה חשוב לו שכל ילד יתפתח לפי הקצב שלו.
מתוקה אלפר (לבית פלדמן), ילידת בודפשט, הגיעה לכפר בתיה ב-1947 בהיותה בת שמונה ושהתה שם עד גיל 18.
בהיותן בנות ארבע נלקח אביהן למחנות ולא חזר, ואמן גידלה אותן בכוחות עצמה. בסיום המלחמה, לאחר נדודים בין הונגריה למחנה עקורים בגרמניה, עלו שתי האחיות על אניית המעפילים “אקסודוס”. האנייה נתפסה על ידי הבריטים והוחזרה לגרמניה, ולאחר מספר חודשים הן עלו ארצה עם קבוצת ילדים. בהגיען לחיפה נאספו על ידי מדריך מ”כפר בתיה” והובאו לכפר.