וַיֹּאמְר֞וּ אִ֣ישׁ אֶל־רֵעֵ֗הוּ הָבָה נִלְבְּנָ֣ה לְבֵנִ֔ים וְנִשְׂרְפָ֖ה לִשְׂרֵפָ֑ה וַתְּהִ֨י לָהֶ֤ם הַלְּבֵנָה֙ לְאָ֔בֶן וְהַ֣חֵמָ֔ר הָיָ֥ה לָהֶ֖ם לַחֹֽמֶר (פס’ ג) בפסוק שני חלקים ברורים מבחינת התוכן, חלוקה שמבטאת גם האתנחתא: אמירה ותוצאה מעשית.
גם החלק הראשון מתחלק לשניים: הפתיחה לאמירה והאמירה עצמה (חלוקה שמשתקפת בזקף). כ
דאי להתייחס גם לשאלה מי אומר את הדברים.
וְעַתָּה לֹא-יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת (פס’ ו) האם זו קביעה או תמיהה (שאלה רטורית)?
דוגמה מסוף הפרק הקודם: “וּלְשֵׁ֥ם יֻלַּ֖ד גַּם־ה֑וּא אֲבִי֙ כָּל־בְּנֵי־עֵ֔בֶר אֲחִ֖י יֶ֥פֶת הַגָּדֽוֹל” (פ’ י פס’ כא),
מי הבן הגדול של שם? האם שם הוא ‘אחי יפת- הגדול’ או ‘אחי- יפת הגדול’?
