כ"ב חשוון ה'תש"ף |  20.11.19

המפגש נפתח בסבב שיתוף על תובנות מהשבוע החולף מתוך יישום הנלמד בקורס.
אחת המשתתפות שיתפה על ההצלחה של שיטת השתקת הכיתה, שהוצגה במפגש הקודם,
על ידי עמידה שקטה של המורה כשהמבט נעוץ ברצפה (ולא בתלמידים המפריעים).
היא ציינה שלקח זמן עד שזה עבד אבל בסופו של דבר הכיתה השתתקה.
אנאבלה חידדה את העקרון שעומד מאחורי שיטה זו, שאינה רק טריק שימושי,
אלא עומדת מאחוריה גישה שיטתית המכונה תקיפות אדיבה.

תקיפות אדיבה
תקיפות האדיבה היא גישה חלופית לשימוש בכוח על מנת להשליט משמעת.
הכלל המנחה בתקיפות אדיבה הוא – אני מחליט מה אני עושה. לא מה מישהו אחר עושה.
מה שאני עושה נובע מערכים, תפיסת עולם ומההיגיון שלי.
לדוגמה, לא הגיוני שארים את קולי בזמן שיש רעש. אני לא מחליט עליהם אלא על עצמי,
ולכן מה שאני אעשה זה שאני לא אדבר בזמן שהם מדברים.
מאותה סיבה אני גם לא מסתכל על התלמיד שמדבר, כי אז זה עלול להיות הזמנה למאבק.
מאבק תמיד יסתיים בתוצאה שלילית – אם זה ילד שמחפש כוח הוא יתנגד בכוח גדול יותר,
ואם זה ילד חלש – אז החלשתי אותו עוד יותר.

בכל קהל כך אני עושה, גם בקהל של מבוגרים.
למדתי את השיטה מתלמה בר-אב שהשתמשה בשיטה זאת כאילוץ, כי היו לה בעיות במיתרי הקול
ולא יכלה להרים את קולה.
שיטה נוספת היא שאפשר גם להנמיך את הקול  כאשר יש דיבורים.
שהכיתה משתתקת כדי להקשיב ולהבין את הנאמר.
בין כך ובין כך, מה שחשוב הוא שממשיכים הלאה בהרצאה בלי מבט מנצח.

העקרון שאני מחליט מה אני עושה, לא מה מישהו אחר עושה, הוא כלל מנחה בחיים שלי.

אני תמיד מתחילה בזמן.
לא יכולה להחליט שאנשים יבואו בזמן אבל יכולה להחליט שהשיעור או ההרצאה שלי יתחילו בזמן.

בבית – אני מכבסת רק בגדים שהם בסל הכביסה.
אני לא מחליטה בשביל הבן שלי איפה הוא ישים את התלבושת שלו, אבל אני כן מחליטה על מה אני מכבסת.
כשהבן בא ושאל אותי למה לא כיבסתי לו את התלבושת – הוא כבר למד.
זה לא נהיה עימות בגלל שבשיטת התקיפות האדיבה יש שימוש בתוצאות טבעיות והגיוניות במקום בענישה.

אני מחליטה שאני נוסעת בשעה 7:45 בבוקר.
לא יכולה להחליט בשביל הבן שלי אם הוא יורד בזמן למכנית, אבל אני יכולה לנסוע בזמן שקבענו.
אני לא אגיד לו – 'אני אמרתי לך לבוא בזמן ולא באת, זבש"ך', אלא אני אשתתף בצערו.
אני אעמוד על כך שאני יוצאת בזמן אבל אני אנחם אותו על התוצאה שנגרמה לו.

מעשים מיישמים את הגבולות, והתקשורת מחזקת את היחסים.
אני רגילים לעשות להפך – לחכות לילד ואז להתעצבן עליו ולשטוף אותו בביקורת –
זה מה שאנחנו בדרך כלל עושים – מעשים שמפרים את הגבולות ותקשורת שמחלישה את היחסים.

במצבים כאלה יש שתי אפשרויות: או שאני אחליש את הילד או שאני אתסכל אותו, ולתסכל אותו זה לא רע.
לחכות לילד באוטו זה מחליש. לברוח בלעדיו זה לתסכל.
ילדים צריכים להכיר את החיים, בלי שנתווך להם את התוצאות של המעשים שלהם.

דוגמה נוספת:
ילד שכח להביא סנדוויץ' לבית הספר, ואז אמא תיסע במיוחד ותביא לו אותו.
במקרה כזה התרחשה למידה…. אבל לא של הילד, אלא של ההורה.
האם לומדת לשים את הסנדוויץ' בתיק בעצמה כדי שלא תצטרך לנסוע במיוחד שוב פעם לבית הספר…
אם הילד יחווה את התוצאה – הוא יהיה רעב – הוא ילמד לא לשכוח.

ש: אם ילד לא קם לבית הספר?
ת: במצב כזה, אדיבות תקיפה לא תעזור, כי הילד נהנה מהתוצאות של ההתנהגות שלו.
הפתרון אצל ילד שלא רוצה ללכת לבית הספר, זה להעמיד בפניו שתי אפשרויות –
או ללכת לבית הספר או ללכת לעבודה.
בדרך כלל, גם אם לאחר זמן מסוים, הוא יחזור לבית הספר.
אי אפשר להכריח ילד ללמוד.
צריך גם לדבר עם הילד – "אתה לא רוצה ללכת לבית ספר ואני רוצה להבין למה.."

אם לוחצים עליו וזה עוזר – אז מעולה.
אבל אם הלחץ מקלקל יחסים, אזי צריך לשנות תוכנית ולעשות משהו אחר.
אי אפשר לחזור פעם אחר פעם על אותה טעות. 

יש פתגם שאומר – כשהסוס שאתה רוכב עליו מת, הדבר הנכון לעשות זה לרדת ממנו…

צריך להיות חכמים, לא רק להיות צודקים.
חוקרים מצאו שילדים יודעים לנחש בצורה די טובה מה ההורים שלהם חושבים על כל דבר.
הרבה פעמים אנחנו רוצים להעביר להם מסר, אבל הילדים כבר יודעים מה אנחנו הולכים להגיד.
ילדים הינם למודי הטפות מוסר. צריך להפסיק לשטוף אותם.
אתם כהורים אולי צודקים בכול, רק תשימו לב שזה לא עוזר לכם כשאתם שוטפים את הילד…

צריכים לבדוק אם מה שאנחנו עושים מועיל. שטיפה לא עוזרת. צריך השקיה / השקי"א וטפטוף.

עם רוב הילדים אפשר לדבר בהיגיון בריא, עם שליש מהילדים צריך לחשוב ביצירתיות.

עצה נוספת – תכו על הברזל בעודו קר. קשה לדבר ולהקשיב "תחת אש".
הפתרון הוא למצוא את הזמן להקשיב.
לבוא אליו בסוף יום ולומר לו "היה לנו יום קשה. אשמח לדבר איתך".

יש עכשיו סדרה חדשה – "בתוך מוחו של ביל". שלושה פרקים על איך ביל גייטס חושב.
יש לו כל מיני מטרות.
למשל, להכחיד את שיתוק המוחין, לעשות ביוב בעולם השלישי ועוד.
מה הוא עושה? הוא לא חושב ישר על פתרון, אלא הוא משקיע חודשים בניסיון להבין מה הבעיה.

שנים אנחנו מטפלים בסימפטום ולא בבעיה. משמעת איננה הבעיה אלא השייכות.

השאלה היא האם יש פה ילד שמרגיש לא שייך, או שאין לו מקום בטוח בכיתה או בבית.
לפעמים זה הילד האמצעי (אם זה מספר זוגי אז אחד מהם הוא כזה).
אמצעי הוא בדרך כלל לוחם צדק / קורבן.
לאמצעי יש נטייה לקיפוח, אפשר לראות את זה גם בכיתה – איך הוא בוחר להשתייך.
מה האסטרטגיה שלו. בכלל, לסדר במשפחה יש משמעות.
לדוגמה: רוב הרופאים והטייסים הם בכורים. רוב האומנים הם בני זקונים.

ש: איך אני יוצרת יותר שייכות, בקבוצה גדולה שלומדת איתי רק פעם בשבוע?
הן אפילו לא מצליחות לזכור את השמות אחת של השנייה.

ת: יש כל מיני שיטות.
לדוגמה: תרגיל שמות. כל אחד אומר את השם שלו עם תכונה שמתחילה בשם שלו.
עושים את זה במעגל של כולם, וכל אחד כשמגיע תורו גם חוזר על כל השמות והתכונות שנאמרו עד כה.

עשר רמות של הקשבה
באימון אנחנו מנסים להקשיב, ויש עשר רמות של הקשבה.
היום נלמד לשדרג את רמת ההקשבה שלנו.
כל מה שאנחנו עושים, ובעיקר הקשבה, זה כדי ליצור שייכות, ולכן צריך להקשיב טוב מה בדיוק נאמר.

כחלק מההקשבה אנחנו נעשה שיקוף, אבל לא שיקוף פשטני אלא נשאל שאלות כדי להבין יותר.

  1. הקשבה לסובייקטיביות

הקשבה לזווית שלו. למשל, לאסטרטגית השייכות של התלמיד.
אם כל דבר זה אסטרטגיה לשייכות, אז אני מסתכל על הצורה שבה הם רוצים להשתייך.
איך אדם משיג שייכות? אפילו כשהתלמיד נמנע זו אסטרטגיה להשגת שייכות.
הימנעות זו אסטרטגיה לשימור תחושת הערך, ולכן הוא נוקט בה.

הקשבה לסובייקטיביות היא כל כך חשובה כי התקשורת שלנו מבוססת על השלכה.
אנחנו שומעים את בן-השיח שלנו אבל בעצם אנחנו מקשיבים לעצמנו.
כשאני אומרת לחברה טובה – "היה לי יום קשה היום", היא ישר מפרשת את זה בעולם שלה,
לפי המושגים והקשיים שיש אצלה.
יכולה להיות שיחה שלמה כזאת, כששניהם הבינו אחד את השני, אבל כל צד התכוון בעצם למשהו אחר.

כדי להבין מישהו אפשר לשאול: באיזה מובן / למה את מתכוונת / תני לי דוגמא / לא הבנתי.

אם נהיה בטיפול, נשאל 'מה אתה מתכוון'?

התקשורת מבוססת על השלכה כי אין לנו מספיק זמן להבין מה בעצם התכוון מי שעומד מולנו.
הגישה הבסיסית היא שזה מספיק טוב להבין כך, וזה מה שיש עכשיו.

המטרה שלנו היא לראות את הסיטואציה מהזווית שלו.
כשהוא אומר "היה לי יום קשה", אם נקשיב היטב – הוא יתעודד מכך.

יש ספר שנקרא "דרך חדשה" (של ד"ר מ. סקוט פק. באנגלית: the road less traveled)
על משמעת עצמית. כתב אותו פסיכיאטר שמספר על תקופת ההתמחות שלו בה כל פעם נכנס מטופל אחר,
והוא השקיע הרבה זמן בכל מטופל, ונוצר לו עומס גדול.
הוא ביקש מהמנהל להוריד קצת מהעומס שיש עליו.
המנהל ענה לו – "אכן, יש לך בעיה".
הפסיכיאטר שמח כי הוא חשב שהמנהל מתכוון לכך שהוא ייענה לבקשתו.
אבל המנהל התכוון לומר שלפסיכיאטר עצמו יש בעיה,
ושהוא לא מתכוון להוריד את מספר המטופלים שהוא מפנה אליו.
כשהפסיכיאטר שאל אותו "למה אתה לא מתחשב בי?"
המנהל שלו ענה לו – בחרת להשקיע יותר זמן בכל מטופל, ולכן יש עליך עומס.
אתה יצרת לעצמך את הבעיה מתוך בחירה, ועכשיו תחליט מה אתה רוצה לעשות –
או להישאר יותר זמן או לקצר פגישות.
אני לא יכול להוריד אותך מהסבב כי זה יפגע ברופאים האחרים, ובצרכים של המערכת.
הפסיכיאטר הבין שהוא לא יכול לראות את הדברים רק מהזווית שלו.

  1. הקשבה ליש. 

הקשבה לחיובי; לעוצמות; לאדם כיימ"ש – ייחודי, יצירתי, מלא משאבים, שלם (הוליסטי).

  1. הקשבה לנאמר. 

למה הוא אמר. צריך לציין שאפילו הקשבה כזו, במיוחד בדור שלנו, אינה מובנת מאליה.
שיקוף לנאמר יכול להיות מילה במילה, כמו מוכר בחנות שחוזר בקול על ההזמנה.
זה קצת משעמם ולכן לא נשתמש בזה, אבל זה ה'לחם' של ההקשבה.
אם אני לא מסוגל לחזור על דבריו אז זה אומר שהוספתי דברים סובייקטיביים משלי על הדברים שלו.
לפעמים נחזור על מה שהוא אמר כדי לוודא שהוא אכן התכוון לכך.
הוא ישמע את זה מאתנו ויחשוב על מה שאמר .

  1. הקשבה מעבר לנאמר. 

הקשבה לא רק למה הוא אמר, אלא גם מה אפשר ללמוד מזה עליו.
לדוגמה: הוא יודע להתייעץ, הוא מחפש פתרונות…

צריך להיזהר לא לשתול מחשבות, אלא לשאול שאלה שמאפשרת לאדם לבחור מה דעתו.
זו הקשבה שמעבירה אותנו לעולם של תלת-מימד ולא רק דו-מימד.
יש בהבנה הזו משהו שנותן הרבה עידוד, כי מקשיבים למה שנמצא מעבר בהקשר חיובי ומעצים.

  1. הקשבה למה שלא נאמר.
  1. הקשבה לשפה. 

הקשבה לצורה שבה הוא אומר את הדברים.

  1. להקשיב לדימויים.

להקשיב לדימויים ולמטאפרות שהוא משתמש בהם.
לשאול את עצמנו – מה זה אומר שהוא נותן דוגמא כזו?

  1. להקשיב לתבניות חשיבה.

להקשיב לתבניות חשיבה ופרדיגמות שמאחורי האמירה הזו.
למשל, מישהו פוטר מהעבודה והוא מדוכא כי הוא אומר שבגיל שלו אי אפשר למצוא עבודה בהיי טק –
המחשבה שעומדת מאחורי התחושות שלו היא שאין אופק ואין סיכוי.
צריך להקשיב לא רק לאמירה הפשוטה שנאמרה.

  1. הקשבה לפחדים.

הקשבה ל'שומרים' שהאדם מציב לעצמו – הפחדים שלו.

  1. הקשבה לערכים ולמחויבות

הקשבה לדברים שהאדם מחויב אליהם. צריך לזכור – אמא טובה זו לא אמא מושלמת.
ההבדל בין אמא טובה לאמא רעה זה שאמא טובה רוצה לזרוק את הילדים שלה מהחלון,
ואמא רעה זורקת אותם.
כשאמא אומרת 'אין לי כוח לילדים הללו אני אמא גרועה' –
אפשר לשמוע את המחויבות של האמא לילדים שלה והרצון לפתור את המצב.

הקשבה זה כמו גלאי רדיו עם הרבה תחנות שצריך לחפש, ולמדנו עכשיו שיש עשרה דברים שונים שאפשר להקשיב להם.

התנסות מעשית: בא נאמר דברים בקבוצה וננסה לשמוע מה נאמר. בכל המובנים. 

צריך להתאמץ לקלוט ניואנסים של רגשות ודברים שנאמרו. 

תובנות מתוך ההתנסות המעשית בהקשבה:

  • לשים לב לתגובות על ההקשבה – אם קלעתי בהקשבה שלי התלמיד יגיב בחיוך והנהון.
  • זה עלול להיות מהיר. איך לא ממהרים לפרש את האדם? צריך להיות עסוקים בהקשבה.
  • לתת השערה. פרשנות היא דרך אחת לפרש את האירוע בראי התיאוריה. זה בנוסף ובנפרד למה שהאדם אומר.

הקשבה לא מחויבת לגזול הרבה זמן. שיחות עומק אינן מחויבות להיות ארוכות.
אפשר לעשות שיחות טובות גם על הדרך, כמו שאנחנו טובים בלעשות שיחות נזיפה על הדרך…
העיקר לתת ערך ושייכות. י
ש ספר ששמו הוא 'מנהל של דקה אחת' ('One Minute Manager'), ספר שמציג מחקרים על כך
שאם מנהל נותן דקה אחת של עידוד לעובד, במשך היום, הוא משפר את איכות הביצועים של העובדים שלו.

הורים לעיתים עלולים להיות קשובים מאוד ברצון ובזמן, אבל אין צורך בכך.
אפשר לחתוך את הבכיינות שלו, ולהקשיב באמת עם הקשבה למה שמעבר למה שנאמר.
הקשבה היא יקרת ערך. עובדה: אנשים באים לטיפול ומשלמים הרבה מאוד רק כדי שיקשיבו להם.

אפשר לתרגל הקשבה. בהתחלה אנחנו מתנסים בהקשבה כזו וזה מוזר לנו, זה לא בדיוק הכי רגיל,
אבל כמו לימוד נהיגה – מתרגלים לזה.
זה יכול להפוך להיות מיומנות שאנחנו רגילים בה. אנחנו מאוד מאומנים בביקורת.
האם זה טוב? האם כך צריך? לא בטוח, אבל צריך לתרגל את זה.

אנחנו המון שעות עם הילדים. צריך ללמוד לומר רק את מה שנכון וצריך ומעצים.
'People do better when they feel better' (אנשים פועלים טוב יותר כשהם מרגישים טוב יותר) –
אם אדם מרגיש שייך ובעל ערך הוא נתרם לעשות את הדבר שצריך לעשות.
בכל שנייה אדם יודע מה מצופה מההיגיון הפשוט או מהחברה שסביבו.
אם הוא פועל בצורה אחרת זה בגלל חוויה רגשית שאיננה טובה לו.

כדי להגיע לראש צריך לעבור בלב, בצרכים של השייכות.

הבית הוא הקו הראשון ולרוב התלמידים יש שייכות טובה בבית.
במקרים הפחות טובים – כשהקו הראשון קורס – אז בית הספר צריך להיות המקום שנותן שייכות לילד,
כי הוא הקו השני. ואז מורה נדרש לעודד ולתת את המילה הנכונה בזמן הנכון.

אגב, ביקורת עצמית היא דבר מאוד יעיל.
כשאדם אומר לעצמו – 'איזה גרוע אני..' הוא בעצם אומר לעצמו 'ממך אני לא מצפה להיות ככה'.
יש לי ציפיות גבוהות מעצמי. זה בסדר. אם אני בן אדם נורמלי שטועה כמה פעמים ביום, אני אמור להיות סלחן.

שיעורי בית לשבוע הקרוב:
לחשוב על ילד שהוא לא הכי מאתגר, אלא קצת מאתגר – נסו להקשיב לו, לשמוע אותו, ולראות האם זה עושה משהו.

Leave a Comment

צור קשר

We're not around right now. But you can send us an email and we'll get back to you, asap.

Not readable? Change text. captcha txt

Start typing and press Enter to search

נגישות