ט"ו חשוון ה'תשע"ט |  13.11.19

איך להקשיב כך שהילד ידבר:
הדרך שלנו להיות כתובת לתלמיד, היא להיות אנשים כאלו שמזמינים שיח.

להקשיב כך שירצו לדבר. להיות כמו מגדלור – אור גדול שמושך את הספינות להגיע אליו.

כל התנהגות שלילית הינה דרך מוטעית להשגת מטרה חיובית:
למה ילדים מפריעים?

יש כל מיני תשובות, שאספתי ממורים לאורך השנים:
למשוך תשומת לב / שעמום / חוסר הבנה / היפר / מתח / בדיקת גבולות / כוח – רושם / חיקוי התנהגות.
מה שמשותף לכל התשובות האלה, שמורים ענו כשהם היו רגועים, לא במהלך הסיטואציה עצמה,
זו התובנה הראשונית הנכונה שאף תלמיד לא מפריע בגלל שהוא רע, או סתם כי בא לו.
תמיד יש שם סיבה אמיתית.

הגדרה: ילדים מתנהגים באופן שלילי לא בגלל דבר שלילי.

בתי ספר חושבים שבעיות משמעת הן דבר שמפריע לנו ללמוד.
אנחנו יכולים להתייחס להפרעות כמו אל זבוב – זה מפריע קצת, אז אנחנו כל פעם מנפנפים את זה.
אבל אם נתייחס אל ההפרעה כמו אל זבוב, היא גם תמיד תחזור.
כי אנחנו לא פותרים אותה מהשורש.
הכלל הוא שכל התנהגות שלילת היא דרך מוטעית להשגת מטרה חיובית.

שייכות:
מה התלמידים רוצים להשיג? שייכות וערך. זו מטרת העל של כל אדם. השייכות בנויה על שני עמודים:

  • אני אהוב ורצוי
  • אני יכול ותורם

אלו שתי רגליים שאנו צריכים את שתיהן כדי להיות יציבים.

בארץ שלנו יש הרבה חום ואהבה, וזה עדיין לא מספיק – זה לעמוד רק על רגל אחת.

כיום יש הנחה מוטעית שילד צריך שיהיה לו כיף.
זו הנחה חדשה של הורות שרצתה להיות דמוקרטית והפכה לאנרכית – הילד שולט.
אנחנו בשבילם ולמענם. כיף, קל ונוח.
לכן ילדים גדלים להיות מופנקים בלי יכולת התמודדות עם קושי, תסכול ובכי.
אין אמון שילד צריך דחיית סיפוקים, ויסות רגשי, להתחזק ולהתמודד.

הורות פעם הייתה מאוד ברורה: ילד צריך לעזור בבית.
כיום זה שונה. הורה משרת את הילד וצרכיו.
הרבה אהבה ואכפתיות של הורים, שגורמים להכלה, רחמים, ובקצה – ילד לא לומד להתמודד.
"רק שילד לא יסבול".

כשילד מספר על בעיה הדבר הראשון שעולה לי בראש זה איך אני עוזר לו לפתור אותה.
או שאני נפגע, או כועס. בכל מקרה, אני לא מאפשר לו לבחור כיצד להתמודד.

הפתגם אומר 'אמא יש – אל תתיאש'.
חמ"ל אמא.
אני אעשה הכל בשבילו.
אבל כשאני פותר את הבעיות בשבילו הוא לא לומד איך להתמודד, לפתור, לעשות.

אותנו גידלו עם הרבה מסוגלות, ולכן הילדים שלנו הרבה פחות כאלו.
כי אנחנו עושים את זה בשבילם.

בעיות משמעת הן רק הסימפטום:
בעיות משמעת הן ביטוי וסימפטום להיעדר תחושת שייכות.
זה כמו ללכת לרופא עם חום ולקבל אקמול, בלי לפתור את הבעיה שגרם לחום. מה גרם לכך?

תרגיל:
חישבו על ילד שהיה לו מאוד קשה, ולבסוף היה הכי טוב שיש.
מה עשינו באמצע כדי שזה יקרה? כמעט תמיד נמאס לנו להעיר. ואז נפתח הלב והתקרבנו אליו.

מה האסטרטגיות לשייכות?
לכל ילד יש דרך אחרת: להיות מיוחד. לקבל תשומת לב. להיות במרכז. כוח.
כשילד מפריע, הוא מצפה לתגובה – הוא צריך את ההערה שלנו – זה הדלק של ההפרעות שלו.

הפתרון הוא להתעלם מההתנהגות המפריעה ולתת חיזוק ותשומת לב להתנהגות חיובית.

דרך נוספת היא לשקף.
כשמדברים עם ילד על אסטרטגיה ומזהים אותה, הוא מחייך במבט כזה קטן ולא רצוני, שאומר: 'עלית עלי'.
זה יכול להיות משפט כמו – "אז מה, אתה תמיד צריך להיות במרכז?
אתה צריך להחליט? אתה צריך להיות הליצן?"

להגיב בכוח לא עוזר אף פעם. רק מול מי שאין לו כוח, ואז מה הועלנו?

ש: מה התגובה הנכונה במצבי משמעת קיצוניים – ילד שצורך סמים, למשל?
ת: אם תפסנו ילד עם סמים, אפשר להרחיק אותו ולומר
"נשמח שתהיה אתנו כשתעמוד בכללים שלנו, וכל עוד שאתה מכור אי אפשר להיות פה".

סמים הם פתרון דפוק לבעיה אמיתית.
אפשר לדבר על זה… מה זה נותן לך? למה אתה עושה את זה?

צריכים לזכור שהתפיסות של הילדים על סמים הן שונות משלנו.
הם לא מבינים על מה אנחנו מדברים.
מבחינתם, אין בזה סכנה וזה לא ממכר, זה פשוט כיף ומגניב.
צריך לדבר איתם בשפה שלהם, במובנים שלהם, "סמים זה כיף
אבל תבחר אם אתה רוצה להיות בבית ספר או לעשן".

צריך להחזיק בראש את התובנה של הפסיכולוגית ד"ר פטרישיה דיגן, שכתבה:
הייאוש הוא אסטרטגיה של שימור תחושת הערך.
התלמידים שהתייאשו אומרים בעצם – "ניסינו ונכשלנו עד שהיה כואב מדי מכדי לנסות".

מודל אפר"ת:
אירוע -> פרוש -> רגש -> תגובה (מעגלי)
מה שחשוב, לפי מודל אפר"ת, זה לא האירוע שהתרחש, אלא הפרשנות שלנו אליו.
הפרשנות קובעת מה נרגיש. המחשבות מנהלות לנו את הרגשות.

לדוגמא: ילד לא חוזר מהחוג ולא עונה לטלפון.
הפירוש הוא שדעא"ש בטח חטפו אותו, ואז מתעורר רגש של חרדה.
אבל כאשר הוא יופיע בדלת ולא יגיד כלום הפרשנות תתחלף
מ'ילד חטוף' ל'ילד חצוף' והרגש יוחלף בכעס, ובא לך להרוג אותו.

מודל אפר"ת במערכות יחסים:
אירוע הוא כאשר ילד מרביץ.
מה הפרשנות שלנו על ילד כזה? הוא אלים, לא מחונך, ילד רע.
איזה רגש זה מעורר אצלנו? כעס.
לאיזו תגובה רגש כזה מוביל? עונש. התגובה הזאת, מבחינת הילד היא אירוע.
מה הפרשנות של הילד לאירוע הזה? שהוא לא רצוי ולא שווה.
מה הרגש שזה מעורר אצלו? כעס. וממילא – התגובה תהיה – שהוא ירביץ.

כל התנהגות של ילד שחוזרת על עצמה יוצרת דפוס מעגלי.
כדי לצאת מהמילכוד אני צריך לשנות את התגובה שלי.

אם ילד מרביץ, ואני מבין שזה לא ילד רע אלא ילד שרע לו –
אני משנה את הפרשנות שלי – וגם הרגש שלי משתנה: אני מרגיש חמלה.
התגובה שלי תהיה בהתאם – אני ארצה לעזור לו.
כך אני יוצר אצלו תחושה של שייכות וערך אז הוא מרגיש יותר שייך.

בכל אינטראקציה שלילית יש מישהו שאיבד את תחושת הערך שלו.
אפשר לומר הכל אבל צריך ללמוד לדבר בצורה שנותנת מקום לערך האבסולוטי של כל אדם.

לדוגמא: בקורס הדרכה לרכזות של תוכנית שח"ם, אחת מבנות השירות סיפרה
על בוגר של התוכנית שנמצא בצבא וכל פעם שהוא חוזר הביתה הוא מפוצץ במכות את האחים שלו.
המדריכה אמרה שהוא אלים, ומרגישה כעס, ולכן רוצה לדווח למשטרה.

האם יש פרשנות אחרת? הוא היה האח הבכור, שלקח אחריות על אחים שלו,
וניסה לחנך אותם כי ההורים לא תיפקדו.
כשהמדריכה הפנימה את זה – הרגש הפך להיות רגש של חמלה, של הערכה לתפקיד שהוא ממלא בבית.
היא עכשיו פעלה כדי לעזור לו לעשות את התפקיד הזה בצורה טובה יותר – בלי אלימות.

כאשר אתה מפרש את האירוע בצורה אחרת – אתה יוצר אינטרקאציה מכבדת ומועילה.
לדוגמה: מי מאחר? מאחר זה אדם שלא יכול להקדים.
זה שינוי בתפיסה ואסטרטגיה שמאפשר לאדם להרגיש טוב עם עצמו, ולא להרגיש נאשם.
כשאדם מרגיש נאשם – הוא מרגיש גם צורך להתגונן.

במקום שטיפה – השקי"א
השקי"א היא שיטת תקשורת: התבוננות / הקשבה. שיקוף. יצירת אפשרות.
השקי"א היא במקום שטיפה – 'זה לא יכול להיות למה אתה מאחר תמיד מה נסגר איתך'.

בשיקוף נשקף את ההתנהגות והפרשנות שלו, בלי שיפוטיות.
לדוגמה: "חשבתי לעצמי אם לא כדאי ללכת לישון יותר מוקדם כדי לקום בזמן".
גם שיקוף צריך ללמוד איך לעשות.
שיקוף של לחזור מילה אחרי מילה זה הדבר הכי מעצבן שיכול להיות.
שיקוף צריך תמיד להיות מעט מעבר למה שהאדם עצמו אמר.

כאשר אנחנו מעירים לתלמיד – החדשות הטובות הן שאנחנו צודקים.
החדשות הרעות הן שזה לא משנה אם לא אמרנו את זה בצורה של השקי"א. זה פשוט לא יעזור.

השקי"א זה לא במקום גבולות.
זה להתבונן על אסטרטגיות בשייכות.
אנחנו נגיד לו, לדוגמה: 'אני שמתי לב שאתה…'
נשקף לו את המצב ונציע לו אפשרות אחרת להתמודד עם המצב הזה.

אם יש ילד שמבלה עם חברים ולא לומד, אם אני אגיד לו 'חברים זה טוב ויפה
אבל אם אתה לא תלמד כלום אז גם חברים שלך לא ירצו להיות חברים שלך'… זה לא יעבוד.
האם ילד פעם ענה לכם 'וואלה, צודק, אני אתקן את זה'?!
ביקורת זה כמו פנס של מיליון וואט וכל מה שילד יכול בתגובה זה לעצום את העיניים.

התלמידים הם לקוחות.
אלו האנשים שאני משרת וזו העבודה שלי. רק שיש בעיה.
הם לא רוצים את המוצר שלי – את הידע – אלא אם אני אתן להם שייכות, כי זה מה שהם באמת צריכים.

דוגמה להשקי"א: אם ילדה יוצאת לא צנועה מהבית, אני לא שוטפת:
'תראי איך את נראית, מה נראה לך, מה את משדרת'.
זה רק יוביל לפיצוץ ובסוף היא תצא כמו שהיא רצתה.
במקום זה אני אומרת לה – '(התבוננות ושיקוף:)
ווי, את ממש נועזת היום. הבגדים שבחרת ללבוש מאוד נועזים..
חשבתי לעצמי, אולי יש מי שיפרש את זה כהזמנה ליחסים שלא מתאימים לך'.
(יצירת אפשרות:) אולי תיקחי סוודר.

הפרעה לשיעור:
ש:
בתור מורה – כשתלמידות שלי מפריעות לשיעור האם אני יכולה להציף את הצורך שלי, את הפגיעות שלי?

ת: כן. אני יכולה להגיד: 'בנות, זה לא נעים לי'.
אל תגידי משפט כמו 'הכנתי שיעור, השקעתי ואתן מפריעות לי' – כי זה להאשים.

טכניקה להתמודדות עם רעש בכיתה:
לעמוד בכיתה בשקט, אבל לא להישיר מבט לתלמידות, אלא להסתכל על הרצפה.
בלי להאשים. בלי מאבק.
ובסוף לתת עונש שהוא תואם, עונש שהוא הגיוני – להגיד יש פי שניים שיעורי בית כי היו הפרעות ולא הספקנו את כל החומר.

שוויון -> כבוד -> שיתוף פעולה
"אין אדם רשאי לשלוט על מישהו אחר" – גם לא מורה על תלמיד. זה הגיון הברזל של החיים החברתיים.

ארבעת הכללים של אדלר:

  1. שוויון של ערך.
  2. לכולם יש ערך (זה לא אומר שכולם מחליטים. יש מבוגרים שמחליטים ויש סמכות).
  3. אם יש שיווין יש כבוד.
  4. אני מכבד את הילד כי הוא יימ"ש – יחודי, יצירתי, מלא משאבים, שלם (הוליסטי).

אנחנו לא מחילים את הכבוד הזה על תלמידים.
תלמידים אנחנו לא מכבדים כמו בני אדם, וזו בעיה קשה.
לתלמידים שאיחרו אנחנו נאמר בסרקסטיות – 'מה, לא שמעתם את הצלצול?!'.
זו הפרת כבוד.
לאדם מבוגר ומכובד אנחנו נאמר 'בואו, תכנסו, אני מתחיל'.

שיחה עם תלמיד צריכה להיות בגובה העיניים.
לא מורה עומד ותלמיד יושב, לא בנוכחות אדם אחר.
להבין שהם ראויים לכבוד כמו מבוגרים.

אל תגידו לילד שום דבר שלא הייתם אומרים לאדם מבוגר.
לבלוע אגו. לכבד. אם זה לא מועיל לא להגיד.
להגיד "אתה איטי" – מה הועלת?

יחס של כבוד יביא לשיתוף פעולה.

איך נגביר שייכות? \ 30 רעיונות מעשיים להגברת תחושת שייכות אישית וקבוצתית.

  • לתת תפקיד.
    גדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה אתה נחוץ וצריך אותך.
    "לך תביא גירים מהמזכירות " – התפקיד צריך להתאים לילד ולכוחות שלו .
    אני צריכה את עזרתך. תודה רבה זה מאוד עזר לי. ליצור מועילות.
    להתחיל בדברים חד פעמיים ואם הילד מתחבר למועילות הזו להציע לו לקחת את התפקיד הזה.
    לעשות ועדות עם תפקידים ואח"כ לדבר עם חברי הוועדה על המשימה שלהם
    והתובנות והקונפליקטים שעלו תוך כדי. מעקב והסתכלות. שיפור.
  • פינוי מקום , לתת לו משמעות, להביא את עצמו.
    ליצור מרחב שהוא יכול להביא בו היצירתיות שלו.
    לדוגמא מחר בשעה 13:00 יתכנס צוות של תלמידים ומורים ליצור מרחב למידה.
    שיתוף בקבלת החלטות. לפרק את המסגרת הבנויה והמוחלטת ולאפשר השפעה.
    במקום שהמורה תקשט את הכיתה בקיץ לעשות את זה עם הילדים בתחילת שנה ושהם יחליטו.
    להיות חלק ממעגל מקבלי החלטות.
    ריבוי של אנשי צוות תומכים ונותנים מענה עלול לגרום לתלמידים שאין להם מקום.
    כיום יש תיאוריה שאומרת לאפשר לילד אוטונומיה של זמן שהוא מחליט.
  • גאוות יחידה.
    לדוגמא: 
    כוסות חד פעמיu, עם משפט של בית הספר 'משפחה חמה', לתת שם לקבוצה.
  • יחס אישי והכרות . התעניינות . לראות את הילד.
    להסתכל לפתוח עיניים.
    האם אני יודע מה קורה עם כל ילד? לשאול מה נשמע בלי כוונה.
    "מה שלום אבא שלך? הוא נפטר תמסור  לו ד"ש…
  • להיות חלק ממשהו גדול יותר. אני בונה קיר או שאני בונה בית כנסת..
  • אקווריום דגים עם תורנות האכלה.
  • ימי הולדת : הודעת מזל טוב ביום הולדת לילדה ולאמא שלה. להכין עוגה לחברה ביום ההולדת שלה.
  • התחברות לתרבות של הילדים. לדוגמא להביא שיר מוכר.
  • תחושת הצלחה. אם ילד נכשל צריך לתת לו אתגר שמתאים לרמה העכשווית שלו שהוא יכול להצליח בו.
  • להביא הורים שיעבירו הרצאה בכיתה.
  • שיחת הקשבה פעילה עם שאלות מכוונות ולשאול האם הוא רוצה רעיון איך לפתור את זה.
    להקשיב ולהבין. איך עושים את זה?
    לתת תיאור מצב : יש איחורים או בעיה בלבוש ולשאול " איך זה? ".
    אז אני רוצה להבין מה אמרת. ולעשות שיקוף למה שמעבר למה שאמר. שיקוף. השקי"א.
  • עבודה בקבוצה קטנות נותנת הזדמנות להכיר ילדים אחרים ולשמוע אחד את השני.
    אפשר לחלק לפי סוגי אוכל או מוזיקה שהם אוהבים וכדאי לגוון.
  • לעשות שיעור פעיל שנותן לילדים לפעול ולעשות.
  • תכנים פדגוגים רלוונטיים.
  • משחק קאהוט על תלמידי הכיתה. החיסרון הוא שיש תחרות. אפשר לעשות קבוצה יחד.
  • לשלוח הודעה לפני השינה. על היום שעבר. שמתי לב שהיום …
  • לשאול ולהתעניין בשלום ילד על דברים שהוא אמר או אתה יודע.
  • כל תלמיד מקבל נקודות בסוף שבוע מהמחנך והחברים על התפקוד שלו.
  • אירוח בבית וביקורי בית.
  • הנהגת תלמידים שהם יחליטו.
  • ליצור שירים של הקבוצה.
  • הערכה חלופית על מורים וחברים.
  • להושיב אותם בקבוצות שיגידו איך ליצור שייכות.
  • עזרה פרטנית. לראות את הילד ולהציע לו עזרה. שמתי לב שאני מלמד בצורה שמתאימה לך.
    מטרת הראיון לבדוק אם הישיבה מתאימה לך.
  • שימוש בתוצאות טבעיות.
  • אנחנו מחליטים על המעשים שלנו, על הפעולות שלנו, ולא על שלהן.
    אם צרחתי – אני אבדוק למה עשיתי כך ואיך אני לא טועה בזה שוב.
  • לעשות שיח בכיתה על הנושא, ולשמוע את הילדים. 'יש לנו בעיה עם… מה דעתכם?'
  • אם תלמיד מגיע לא מסופר לפי כללי המוסד, אני אגיד לו 'תספורת הזו מאוד יפה, מהמם עליך.
    בול לבר מצווה.
    מה אני אעשה שאסור פה. מה אתה רוצה לחיות בעולם בלי כללים? צריך כללים'.  בלי כוחנות.
  • אם תלמיד מפריע נאמר לו: 'אני רואה שאתה נסער. אולי אתה רוצה להירגע?'.
    ואם אמרנו וזה פגע בערך שלו אז צריך לתקן.

שייכות – משמעת ללא עונשים-מצגת

Leave a Comment

צור קשר

We're not around right now. But you can send us an email and we'll get back to you, asap.

Not readable? Change text. captcha txt

Start typing and press Enter to search

נגישות