בשעה 16.00 ב-ה' באייר תש"ח, 14 במאי 1948, נתכנסה הישיבה הרביעית של מועצת העם באולם המוזיאון בתל-אביב. בקול חגיגי הקריא דוד בן-גוריון את מגילת העצמאות, וכאשר סיים, אמר: "נקבל את מגילת היסוד למדינה היהודית בעמידה". הקהל הנרגש קם על רגליו… והרב יהודה לייב פישמן בירך: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה"… הטקס הסתיים בשירת "התקווה" קמה מדינת ישראל, רבבות פרצו בריקודים סוערים עד אור הבוקר.

אבקש להתבונן דווקא בברכה של הרב פישמן. לא אכנס לצדדים ההלכתיים, אם אכן ברכה זו עומדת בכל הקריטריונים אלא בעצם המילים "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה", שנאמרו דווקא בזמן ההיסטורי הזה. ולמרות שברכה זו היא כמעט מטבע שחוק מרוב שימוש, ונאמרת על ידי יהודי פעמים רבות בחייו (בגד חדש, פרי חדש, התקדש חג, קיום מצווה פעם ראשונה ועוד), מילים מקבלות את משמעותם ופרשנותם מהמעמד בו נאמרו. מילים שנאמרו ברגע כל כך ייחודי של הכרזת העצמאות, נוסכת במילים העתיקות משמעות חדשה.

מהיכן שאבו חכמינו את מטבע הלשון של הברכה? לשם כך נתבונן במילים אותם אומר משה לעמו: "וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן הוֹדִעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם." (דברים ח ג)

המילה "יחיה האדם" חוזרת פעמיים בפסוק. חזרה שנראית על פניו מיותרת. התרגום שם לב לעניין ובחר לתרגם אותן באופן שונה:

"בְּדִיל לְהוֹדָעוּתָךְ אֲרֵי לָא עַל לַחְמָא בִּלְחוֹדוֹהִי מִתְקַיַּם אֲנָשָׁא אֲרֵי עַל כָּל אַפָּקוּת מֵימַר מִן קֳדָם יְיָ חָיֵי אֲנָשָׁא׃"

את המופע הראשון שבמילים "לא על הלחם לבדו יחיה האדם" תרגם "מתקיים" ואילו את המופע השני שבמילים "על כל מוצא פי ה' יחיה האדם", השאיר את הצורה העברית המקורית "חיי". מדוע זה כך?

נראה לי להציע, שהתרגום מבקש ליצור אבחנה בין שתי רמות חיים, בין הרמה הנמוכה של צרכי קיום בסיסיים, שהמרכזי בהם הוא לחם. לבין הרמה הגבוהה של החי – "על כל מוצא פי ה'", הוא מי שמחובר לה' אלוקיו וחי חיים רוחניים מלאים ועמוקים.

במידה מסוימת החלוקה מזכירה את "פירמידת הצרכים" של אברהם מסלו בה הוא מחלק בין צרכי הקיום הבסיסיים המצויים בבסיס הפירמידה, לבין אלו שזכו להגיע לראש הפירמידה – לחיים של משמעות. אך לעומת מסלאו המדבר על מדרג רציף, אצל התרגום ההבדל הרבה יותר דרמטי. חכמינו במקומות שונים נדרשו למשמעות המושג חיים רוחניים וקבעו: "רשעים בחייהם קרויים מתים" כי הם חיים חיים גופניים חלקיים בלבד, נטולי רוחניות, לעומתו האדם הרוחני עליו נאמר "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום".

מכאן עשו צמד המילים את הדרך אל ברכת "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה" וכעת מובן שגם בברכה אין חזרה סתמית על מילים נרדפות 'לתפארת המליצה', אלא שמחה כפולה על כך זכינו גם לתנאי קיום נאותים וגם לחיות במובן העמוק והמשמעותי של המילה 'חיים'.

אך נוסיף ונקשה, אם כן מדוע שהחיינו לפני וקיימנו? הרי לכאורה הסדר צריך להיות "שקיימנו והחיינו" כך כרונולוגית נכון יותר, כי הרי ה'קיום' קודם ל'חיים'. וכן נכון לעלות מהנמוך לגבוה (בחינת "מעלים בקודש")?

גם התשובה לשאלה זו מתבקשת מאליה, רק מי שמגיע למדרגת 'חי' באמת, מסוגל להודות על ה'קיים'. לעומתו הנמצא במדרגת קיים, במצב הישרדותי בלבד אינו פנוי לכך (לדוגמה מצבם ההישרדותי של ישראל במצרים "ולא שמעו אל משה מקצר רוח ועבודה קשה" הם גם וודאי לא ברכו על הקיים..). היה מי שאמר "זה שאתה נושם לא אומר שאתה חי" ונכון להוסיף: "רק כשאתה חי אתה מסוגל להודות שאתה נושם".

נשוב אל הרב פישמן, שהרגיש באותו מעמד גדול את כל עצמת החיים לא רק הפרטיים אלא הכלליים – חיים של אומה. הוא הרגיש את משמעות החיים של עם בארצו. הוא הרגיש את עוצמת החיים של עם שזכה שוב לחיות חיי חירות ועצמאות. הוא הרגיש וכך חשו רבים באותה שעה, את כל עוצמת הרגע בו "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזמן". כאדם מאמין הוא ידע לברך על הזמן שהגיענו, בשם ומלכות כי לא היה מתרחש ללא ברכת שמים, ששרתה במעשה האדם.

69 שנים חלפו מאז ברך הרב פישמן את הברכה וכבר המדינה הפכה מאז למובן מאליו. התרגלנו כל כך עד, שאיננו מבחינים עוד בנס קיומה, אלא בעיקר במומיה וקלקוליה. ובכל זאת גם על סף 70 שנותיה, רב הטוב עד מאוד ועוד העתיד לפניה וברוך המקום שזיכנו לראות קיומה בעיננו

חובה על כל שעינו טובה וליבו פתוח לברך בשם ומלכות גם השנה:

"ברוך אתה ה' שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה."