השבת נקרא בבתי הכנסת את שירת הים, שהעניקה לשבת את שמה היפה. אבקש בדברי להעיר שלוש הערות בנושא שירה. יהיו הדברים לזכרו של מאיר בנאי ז"ל, שהשבוע מלאו שלושים למותו. 

שיר ונבואה

כשמושך שמואל את שאול למלך הוא שולח אותו לכמה מפגשים שיכינו אותו לתפקיד. זהו המפגש השלישי והחשוב שבהם: "אַחַר כֵּן, תָּבוֹא גִּבְעַת הָאֱלֹהִים, אֲשֶׁר-שָׁם, נְצִבֵי פְלִשְׁתִּים; וִיהִי כְבֹאֲךָ שָׁם הָעִיר, וּפָגַעְתָּ חֶבֶל נְבִאִים יֹרְדִים מֵהַבָּמָה, וְלִפְנֵיהֶם נֵבֶל וְתֹף וְחָלִיל וְכִנּוֹר, וְהֵמָּה מִתְנַבְּאִים. וְצָלְחָה עָלֶיךָ רוּחַ ה', וְהִתְנַבִּיתָ עִמָּם; וְנֶהְפַּכְתָּ, לְאִישׁ אַחֵר." (י, ה-ו)

חבורת נביאים אלו אליהם אמור להתוודע שאול כדי לעבור חוויה נבואית, היות "איש אחר", ידעה את דרך ההתקשרות והחיבור לעולמות עליונים. הם זכו לשמוע את קול האלוהים באמצעות סוד הקשב והניגון. הם ידעו להקשיב לשירת היקום המתנגנת. הם ידעו את הניגון המרגיש הפורט ומרעיד את נימי הנשמה. את הניגון המקלף מהאדם את קליפת אנוכיותו ועושהו ערום ועניו, מאוחד עם היקום. הם שרו ושוררו לפני האלוהים. שירתם השרתה עליהם את רוח הנבואה ומשיריהם לקחו הלויים לעבודת בית המקדש. גם אלישע ידע את אותו הסוד כאשר ביקש להתנבא במילים: "וְעַתָּה קְחוּ-לִי מְנַגֵּן וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן וַתְּהִי עָלָיו יַד-ה'" (מלכים ב, ג, טו)

שיר וחרות

כשהיו בני ישראל בשעבוד מצרים הם לא אמרו שירה. עבדים אינם שרים, הם גונחים, צועקים, נאנחים אך לא מסוגלים לשיר. שיעבוד הגוף והרוח משבר גם את הרוח השרה של האדם. הרגע בו זכו ישראל באמת לצאת לחופשי היה הרגע בו בקעה מהם השירה האדירה על שפת הים. בשיר נעשו ישראל בני חורין. מה שנכון היה ביציאה ממצרים נכון גם במצרי החיים שלנו. השגרה היא סוג של שיעבוד, שאינו מאפשר להרים את הראש, לראות את היפה, את התמונה הגדולה, להבחין בפלא. זה סוג של שעבוד לעבודה, להכרח, למעגל הקטן של החיים. השירה היא החופש לפרוץ מעבר, להגביה עוף, להיות בן חורין.

"ביקש הקדוש ברוך הוא לעשות חזקיהו משיח וסנחריב גוג ומגוג. אמרה מדת הדין לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם! ומה דוד מלך ישראל, שאמר כמה שירות ותשבחות לפניך – לא עשיתו משיח, חזקיה, שעשית לו כל הנסים הללו ולא אמר שירה לפניך – תעשהו משיח?!" (סנהדרין צד ע"א). מי שאינו מסוגל להתעלות מעל המציאות הקשה, לפקוח את העין כדי לראות את הנס, מי שאינו מצליח לומר שירת תודה, לא יכול להיות מלך המשיח. מלך המשיח חייב להיות בן חורין. מלך המשיח יודע את סוד השיר.

שיר וחברה

לנקודה האחרונה אבקש לספר סיפור. "כל הקיץ שרת עכשיו תרקוד" כך מסתיים המשל הידוע על הנמלה והצרצר ממשלי אזופוס. אולם לסיפור היה המשך. לאחר שטרקה הנמלה את דלת הקן והצרצר נותר בחוץ רטוב רעב ורועד מקור הוא החליט לעשות מעשה ותפס טרמפים לים המלח. שם התמקם באזור המלונות והמשיך לשיר כל החורף. בינתיים עבר החורף הגיע האביב. יצאו הנמלים העמלות מהקן לעשות מלאכתן. אך משהו אינו כשורה בממלכה. כאן קבוצה אבדה דרכה ושם קרס אגף חדש בקן. כאן אבד רכוש יקר ושם ארעה תאונה חמורה. כינסו הנמלים דיון חירום לדון במצב. לאחר זמן, קם נמל אחד זקן לדבר, הנמלים כולן הטו מחושיהן לשמוע: "אכן דבר מה חסר כאן, אני זוכר איך פעם הכל היה אחרת, היינו יוצאים עם שחר לצלילי הכינור, וניגוניו המתוקים היו מנעימים את העבודה הקשה, קולו הכינור ליווה אותנו כל היום עד שעלינו על יצוענו. היה לו קול כל כך יפה…." ומי השמיע את הניגון הזה? רחש מלמול עבר בין הנמלים…הזקן ענה " עכשיו אני נזכר, היה זה צרצר אחד שהיה מנגן כל העת" ולהיכן הוא נעלם תמהו כולם? והזקן השיב "הוא בא אלינו בחורף לבקש מעט לחם ואנחנו טרקנו בפניו את הדלת ומאז לא נראו עקבותיו" שלחו הנמלים משלחת חיפוש בעקבות הצרצר. וכשמצאוהו מנגן התחננו בפניו: "אנא שוב למקומך שליד הקן נגן ניגונך היפים ואנו נדאג לכל מחסורך".

תוספת זו אל תחפשו לא אצל אזופוס ולא אצל קרילוב. במשל המקורי המסר הוא פרודוקטיביות, מי שאינו יצרני אין לו זכות קיום. ואילו משלי שלי מאמין בגישה שונה. מה יועיל אם יזנח הצרצר כינורו וילך לעבוד בסבלות… הרי לכל אחד ואחת תכונות וכישרון ייחודי. חברה נבונה יודעת לאפשר ולנתב כל אחד לתפקיד המיוחד כך שתרומתו הסגולית תהיה טובה גם לו עצמו גם לכלל. חברה פועלים וגם משוררים.

מעט דברתי על שיר ויש עוד הרבה לדבר.

הנר שלך מאיר עדיין בוער

שבת שלום

הרב איתמר חייקין