(או, קצת התפרעתי עם הזוהר…)

“בעודם הולכים העריב הלילה. אמרו: מה נעשה? אם נלך, יחשיך הלילה. אם נשב, פחד הוא. סרו מהדרך, ישבו תחת אילן אחד, והיו אומרים דברי תורה ולא ישנו.”

סיפור זה מופיע כפתיחה לדרשה בזוהר על הפסוק “וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַה’ הִכָּה כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם” (שמות יב, פרשת בא, תרגום). בתחילת הסיפור רבי חִיָא ורבי יוסֵי, מהלכים בדרך מאושא, שבגליל התחתון ללוד, שבשפלה. בדרך מחשיך היום והם נאלצים ללון בשדה תחת אחד האילנות. הלילה יורד ואתו צלליו ופחדיו. הם מחליטים להישאר ערים וללמוד תורה כל הלילה עד אור הבוקר. הסיפור ממשיך:

“בחצות לילה ראו איילה אחת שעברה לפניהם והייתה מרימה קולה וצווחת. שמעו וקמו רבי חיא ורבי יוסי והזדעזעו. שמעו קול אחד שמכריז ואומר: מתעוררים קומו! ישנים התעוררו! עולמות התכוננו לפני אדוניכם! כי אדוניכם יוצא לגן עדן, שהוא היכלו, להשתעשע עם הצדיקים, ככתוב “ובהיכלו כלו אומר כבוד” [תהלים כט]. אמר רבי חיא: עתה חצות לילה ממש, וזה הקול הוא הקול שיוצא ומכאיב לאילה של מעלה ושל מטה, כמו שכתוב: “קול ה’ יחולל אילות” [שם], אשרי חלקנו שזכינו לשמוע דבר זה.”

מי שאוהב מסתורין כמוני, מוזמן להמשיך ולהתבונן יחד איתי בדברים מוזרים אלו ולנסות לחשוף מעט מהסודות הגנוזים בדרשה.

נתחיל מהיחס בין האירוע החיצוני לאירוע הפנימי. בעיני הזוהר אין נתק בין עולם הנגלה לעולם הנסתר. המסעות אותם עורכים גיבוריו בנופי הארץ, מהווים עבורם הזדמנויות ושערים להציץ אל הנסתר שבתוך הנגלה. “דּוֹמֶה דוֹדִי לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ מַשְׁגִּיחַ מִן הַחֲלֹּנוֹת מֵצִיץ מִן הַחֲרַכִּים.” שיה”ש ב, ט) – זהו פסוק מכונן עבור חכמי הקבלה, והוא קורא לאדם להיות תמיד קשוב, פתוח ורגיש להתרחשות החיצונית, שמבעדה נפתחים לרגעים, חלונות וחרכים, בעדם נגלה הדוד המסתתר, מופיע לרגע וחוזר ונעלם.

הלילה הוא דימוי מקובל כבר בתורה, לגלות והסתר פנים. כך בברית בין הבתרים, כך בירידת יעקב לחרן, כך במאבקו הלילי במלאך ערב חזרתו לארץ וכו’. הלילה החיצוני הוא גם לילה תודעתי פסיכולוגי, ולכן מטיל בלב אימה ופחד. ככל שמעמיק הלילה כך מעמיקים ייסורי הגלות ומתעצמת הציפיה לגאולה.

חצי הלילה הוא עומק הלילה, שיא החושך. אולם, גם רגע של תפנית בלתי מורגשת לעין אדם, הלילה מתקדם לקראת השחר העולה. בכך מהווה שעת חצות בעיני הזוהר, את נקודת המעבר בין הדין לרחמים (לכן נהגו המקובלים לקום לתיקוניהם בשעת חצות דווקא). בחצות הלילה פוגשים החברים באיילה מסתורית הצווחת מכאב וגורמת להם זעזוע. מיהי אותה איילה מסתורית? למה היא צווחת מכאב?

על מנת להבין זאת יש להכיר מדרש חז”ל (הנרמז במילים “יחולל איילות”). המדרש מופיע במסכת בבא בתרא (טז:) ודורש את הפסוק ‘חולל אילות תשמור’ באופן הבא: “אילה זו רחמה צר בשעה שכורעת ללדת אני מזמין לה דרקון שמכישה בבית הרחם ומתרפה ממולדה ואלמלי מקדים רגע אחד או מאחר רגע אחד מיד מתה” אילה ודרקון -נחש, שני סמלים רבי עוצמה אך מה הם מסמלים?

הנחש הוא דימוי ידוע ושגור לסיטרא אחרא, לכוחות הרוע בעולם, עוד מפרקי בראשית. האיילה בת זוגו של הצבי, מסמלת את כנסת ישראל, את השכינה בעולמות העליונים הפועלת בעולם התחתון דרך עם ישראל. רחמה הצר של האיילה וקשיי הלידה שלה מדמים את קשיי וצירי הגאולה. הכשת הנחש מגלמת את מפגש בין כנסת ישראל לבין הסטרא אחרא, רגע לפני הלידה. מפגש מדמם זה של הכשת הנחש, המהווה את שיא הסבל של האיילה הזועקת, הוא המאפשר באופן פרדוקסאלי, את הלידה על לידי הרפיית הרחם. גילוי הרוע הוא המאפשר את הגאולה. הנחש הופך בכך בעל כורחו ובעל כורחה של האיילה לשותף פעיל בלידה, ביציאה מגלות לגאולה.

זהו למעשה סוד הטמון כבר בפרשתנו. יעקב נאבק במלאך מסתורי, הוא שרו של עשיו כל הלילה, עד הבוקר בו יכנס לארץ ישראל. דווקא מאבק זה הוא שהקנה לו את שמו ישראל והקנה לו את ברכתו. בזכותו יצא יעקב לשחר הגאולה, גם אם צולע על ירכו. כך היה בגלות מצרים בה דווקא גזירות פרעה זרזו את הגאולה כפי שמלמד הזוהר בו פתחנו. כך ארע בדורנו, בו חווינו תהליך דומה עד לאימה בו הנחש הנאצי הנורא, הפך בפועל למיילד של מדינת ישראל.

תפקיד החברים הזוכים להבנה זו היורדת עד התהום הוא להתעורר מהתרדמה, ללמוד תורה כל הלילה, להתחזק באמונה, להבין את פשר האירועים והייסורים הרי גורל אלו. לגלות את סוד האיילה היא סודה של כנסת ישראל.

שבת שלום,

הרב איתמר חייקין