בראשית

וקין אומר.

נָכוֹן כִּי קַמְתִּי עָלָיו בַּשָּׂדֶה.

וְאוּלַי הִשְׁכַּמְתִּי הָרוֹג.

וְהֶבֶל-דָּמוֹ שׁוּב אֵינוֹ מִתְאַדֶּה

מֵאָז שֶׁקַּמְתִּי עָלָיו, הַשָּׂדֶה

אָדֹם הוּא וְלֹא יָרֹק.

שֶׁקַּמְתִּי עָלָיו בַּשָּׂדֶה, זֶה נָכוֹן,

וְנָכוֹן בִּי כֹּחִי הָרוֹדֶה.

אַךְ אֵיפֹה הָיִיתָ אַתָּה, יָהּ רִבּוֹן,

אַתָּה הָרוֹאֶה, אַתָּה הָאָדוֹן

שֶׁל הַשְּׁנַיִם בְּלֵב הַשָּׂדֶה?

האשמות מרות אלו, אותם נותן יחיאל מר בפיו של קין, מצויות להפתעתנו, בווריאציה אחרת ומפתיעה, במדרש חכמים הבא:

"אמר רבי שמעון בן יוחאי: קשה הדבר לאומרו, ואי אפשר לפה לפרשו, (משל) לשני אתליטין שהיו עומדין ומתגוששין לפני המלך, אילו רצה המלך – פירשן ולא רצה המלך לפרשן, חזק אחד על חבירו והרגו, והיה צווח ואמר: מאן יבעי דיני קדם מלכא (מי יתבע את דיני לפני המלך!) כך: "קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה", (בראשית רבה)

זהו משל קשה מאוד. ובעל המשל, ר' שמעון בן יוחאי, מודע לעוצמת דבריו, לכן פתח אותו בהתנצלות – "קשה לאמרו ואי אפשר לפה לפרשו" אך בכל זאת הוא אינו נמנע מלאמרו.

המשל אותו מביא רשב"י לקוח ממציאות החיים הסובבת, מעולם הנשלט ע"י תרבות רומא (הוא כידוע, ממש לא סבל אותם, ובכל זאת…) במשל קין והבל הנאבקים ביניהם, מתוארים כשני "אתליטין" – גלדיאטורים הנאבקים בזירה לפני אחד מקיסרי רומא, הצופה בהם. תמונה הלקוחה ממיטב תכניות של הראליטי המדמם, של אותם זמנים. ההכרעה לשבת או לחסד הייתה נתונה בידי הקהל וכמובן לקיסר תמיד הייתה שמורה זכות המילה האחרונה, או נכון יותר, זכות האגודל האחרון, הפניית אגודל כלפי מעלה – לחיים, כלפי מטה – למוות. ברור שהאחראי על תאטרון דמים זה היה המלך והגלדיאטורים לא היו יותר משחקנים, שבמהרה יוחלפו באחרים. מובן, שצווחת העומד למוות תופנה לא אל ה"אתלט" שגבר על יריבו, אלא כלפי המלך הצופה ומאפשר למופע דמים זה להימשך עד מוות. המנוצח צועק למלך: "למה אתה מאפשר לכל זה לקרות!!"

כאן עושה רשב"י את החיבור לפרשה ע"י שמשנה אות אחת: במקום "קול דמי אחיך צועקים אלי" הוא משנה ל"צועקים עלי". צעקת דמיו של הבל הופכת מצעקה כלפי קין לצעקה המופנית לקב"ה הצופה מהצד והופכת אותו לאחראי למעשה, משופט לנשפט בעצמו… קשה לי לחשוב על טענה והתרסה אמונית יותר נוקבת מזו שמעלה רשב"י ….

אז מה רשב"י המאמין הגדול רצה ללמדנו?

אני סבור שהתשובה לכך נמצאת בהבנה נכונה של הפסוקים המוכרים: "וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, וְכָל-צְבָאָם. וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה; וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה.." (בראשית ב א-ב)

ומה עושה אלוהים מאז אותו יום שביעי בו שבת ממלאכתו? מה עשה ביום השמיני, התשיעי וכו'? התשובה של התורה – הוא מאז ממשיך לשבות ממלאכתו, אלוקים סיים את מלאכת בריאת העולם, את הטבע וכל חוקיו כך שיוכל להמשיך ולהתקיים מעצמו. מכאן ואילך מניח הקב"ה לעולם להתנהל ולאדם שנברא בצלמו, נתן את הכישורים המתאימים להנהיג ולנהל אותו. אלוהים מצמצם את הופעתו הנגלית בעולם ונע לאחורי הקלעים, הופך מא-ל בורא שמים וארץ לא-ל נסתר ואת הזירה הנגלית מפנה לאדם ובחירותיו.

מאז ועד היום צעקותיו של הבל וכל שאר הנרצחים החפים מפשע מהדהדות בחלל העולם ועמנו מכיר צעקות אלו יותר מכל עם. מובן שקשה לנו מאוד כבני אדם לקבל ולהשלים עם מציאות זו ולכן גם אנו צועקים אליו "איכה"? אולם למרות ש"קשה הדבר לאמרו" חייבים לומר אותו בעוז. כך ברא הקב"ה את עולמנו, כך רצה שיתקיים. הוא בחר לצמצם את נוכחותו הנגלית על מנת לאפשר לחיים כמו שאנו מכירים אותם להופיע. לולא שניתנה בחירה חופשית ומלאה זו לאדם, כולל אפשרות הבחירה בדרך הרעה, אולי היינו רובוטים מצוינים אך לא היינו אנו – בני אדם.

שבת שלום,

הרב איתמר חייקין