“מתוך בטחון בצור ישראל הננו חותמים בחתימת ידינו לעדות על הכרזה זו, במושב מועצת המדינה הזמנית, על אדמת המולדת, בעיר תל־אביב, היום הזה, ערב שבת, ה׳ אייר תש״ח, 14 במאי 1948.”

שורות אלו חתמו את מגילת העצמאות. מגילה זו הייתה רגע נדיר של אחדות עליו חתמו (כמעט) כל גווני הקשת הפוליטית והחברתית בארץ ישראל של שנת תש”ח, מהקומוניסטים ועד הרוויזיוניסטים, ממאיר וילנר בשמאל הקיצוני, דרך הרב מימון ממזרחי ועד הרב לוין חבר אגודת ישראל. לצערנו רגע הסכמה הזה היה לרגע נדיר מאוד במדינתנו…

אחד הנושאים עליו היו מחלוקות קשות לפני הניסוח הסופי היה הזכרת שם ה’ במגילה. החילונים התנגדו לכך מכל וכל, כי לשיטתם הציונות היא פרי מעשה האדם בלבד. מאידך, המפלגות הדתיות לא היו מוכנות לוותר על אזכור שם שמים. הפשרה שנמצאה לבסוף הייתה בנוסח העמום “מתוך בטחון בצור ישראל” והיא אפשרה לכל צד לפרש את הביטוי על פי השקפתה, הדתיים כאחד מכינוייו של ריבונו של עולם והחילונים כרוחו של עם ישראל.

אני מבקש להתחקות אחר מקורו של הביטוי המיוחד הזה.

בסוף ברכת “אמת ויציב” ולפני חתימת “גאל ישראל” אנו אומרים את המילים “צוּר יִשרָאֵל. קוּמָה בְּעֶזְרַת יִשרָאֵל. וּפְדֵה כִנְאֻמֶךָ יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל” צור משמעותו סלע יסוד, משל לחוזק ותוקף, קיום ויציבות, מעוז ומחסה, ומכאן הפך לכינוי לה’ מעוזם ומגינם של ישראל. אך מניין הוא לקוח?

בשירת דוד החותמת את ספר שמואל מופיע הפסוק: “אָמַר אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לִי דִבֶּר צוּר יִשְׂרָאֵל מוֹשֵׁל בָּאָדָם צַדִּיק מוֹשֵׁל יִרְאַת אֱלֹהִים.” (שמואל ב כג, ג) הרי שדוד מכנה את ה’ בשם “צור ישראל”, מבטחם של ישראל. אולם דוד לא היה הראשון להשתמש בכינוי זה. מקורו הוא בפרשתנו, בשירת האזינו. עיון בשירה יגלה שהמילה “צור” ככינוי לקב”ה מופיעה כ7 פעמים (ופעם נוספת במשמעות סלע):

“(ד) הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ, כִּי כָל-דְּרָכָיו מִשְׁפָּט: …(יג) ….וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע, וְשֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר. . (טו) וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט, שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ; וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַּ עָשָׂהוּ, וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ… (יח) צוּר יְלָדְךָ, תֶּשִׁי; וַתִּשְׁכַּח, אֵל מְחֹלְלֶךָ… (כט) לוּ חָכְמוּ, יַשְׂכִּילוּ זֹאת; יָבִינוּ, לְאַחֲרִיתָם. (ל) אֵיכָה יִרְדֹּף אֶחָד, אֶלֶף, וּשְׁנַיִם, יָנִיסוּ רְבָבָה: אִם-לֹא כִּי-צוּרָם מְכָרָם, וַה’ הִסְגִּירָם. (לא) כִּי לֹא כְצוּרֵנוּ, צוּרָם; וְאֹיְבֵינוּ, פְּלִילִים… (לו) כִּי-יָדִין ה’ עַמּוֹ, וְעַל-עֲבָדָיו יִתְנֶחָם: כִּי יִרְאֶה כִּי-אָזְלַת יָד, וְאֶפֶס עָצוּר וְעָזוּב. (לז) וְאָמַר, אֵי אֱלֹהֵימוֹ- צוּר, חָסָיוּ בוֹ…”

מספר המופעים של המילה מוכיח עד כמה המילה “צור” מהווה ציר מרכזי בשירה. למעשה מעקב אחר הפסוקים אותם ציטטתי ובהם היא מופיעה, מקפלים את כל עלילת השיר. תכונותיו של ה’ (ד), הטוב שהשפיע על בניו (יג), הפניית עורף של העם כלפי אלוקיו (טו, יח) , העונש שבא בעקבות זאת בהפקירו אותם לגורלם (ל, לא) ולבסוף נחמתו ורחמיו עליהם לאחר שירדו לשפל המדרגה וכמעט הגיעו לנקודות אל-חזור (לו).

בפרק הקודם אומר משה: “וְעַתָּה, כִּתְבוּ לָכֶם אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת, וְלַמְּדָהּ אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, שִׂימָהּ בְּפִיהֶם: לְמַעַן תִּהְיֶה-לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת, לְעֵד–בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל … וְהָיָה כִּי-תִמְצֶאןָ אֹתוֹ רָעוֹת רַבּוֹת, וְצָרוֹת, וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְפָנָיו לְעֵד, כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ:” (לא, יט-כא)

והנה באורח פלא דווקא המחלוקת שנתגלעה בין הדתיים לחילונים והפשרה שנמצאה בשימוש בביטוי “צור ישראל” היא זו שחילצה את הביטוי הבלתי שגור הזה, שבעצם לא היה מדויק יותר ממנו… דווקא המילים “צור ישראל” יצרה זיקה ישירה בין שירת האזינו לתהליכים ההיסטוריים הכבירים אותם ראינו וחווינו מתרחשים לנגד עיננו. המילים “צור ישראל” הם שהפכו את מגילת העצמאות באופן בלתי מודע לכותביה, לעדות חיה על התממשות השירה כנבואת משה “וענתה השירה לפניו לעד” ולקיום ההבטחה “כי לא תשכח מפי זרעו” אכן נפלאות דרכי ההשגחה…

נדבך נוסף בגלגולו המופלא של הביטוי והפעם באופן מודע, הניחו כותבי התפילה לשלום המדינה:

“אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם, צוּר יִשְׂרָאֵל וְגוֹאֲלוֹ, בָּרֵךְ אֶת מְדִינַת יִשְׂרָאֵל, רֵאשִׁית צְמִיחַת גְּאֻלָּתֵנוּ.”

ונתפלל גם אנו שנזכה וישמע ה’ לתפילתנו ובמהרה בימינו יתקיים בנו:

“וְיַחֵד לְבָבֵנוּ לְאַהֲבָה וּלְיִרְאָה אֶת שְׁמֶךָ, וְלִשְׁמֹר אֶת כׇּל דִּבְרֵי תּוֹרָתֶךָ, וּשְׁלַח לָנוּ מְהֵרָה בֶּן דָּוִד מְשִׁיחַ צִדְקֶךָ, לִפְדּוֹת מְחַכֵּי קֵץ יְשׁוּעָתֶךָ….”

שבת שלום וחג שמח,

הרב איתמר חייקין