על חיבור התורה והחיים בפרשת בהעלותך
הספר השביעי

ישנם שני פסוקים בפרשה אותם כל אחד מכיר, כיון שאנו אומרים אותם בעת הוצאת ספר תורה וחזרתו:

“וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה קוּמָה ה’ וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ.

וּבְנֻחֹה יֹאמַר שׁוּבָה ה’ רִבֲבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל.” (במדבר י לה-לו)

שני פסוקים אלו מוקפים על פי המסורת בשני נונים הפוכים. מה פשר סימנים אלו?

הגמרא מביאה שני הסברים לכך, אתמקד בהסברו של רבי האומר: “מפני שספר חשוב הוא בפני עצמו.” (שבת דף קטו עמוד ב) באופן דומה מתבארים דבריו של רבי שמואל בר נחמן בשם רבי יונתן: “חצבה עמודיה שבעה” (משלי ט א) – אלו שבעה ספרי תורה.”  האמנם לתורה (היא החכמה של ספר משלי) שבעה עמודים? והרי יש לנו רק חמישה חומשים!  אלא מסתבר שגם רבי יונתן סובר כרבי ומחלק את ‘במדבר’ לשלושה ספרים. על פי גישה זו יוצא ששני פסוקים בודדים אלו הם למעשה ספר שלם!! זה מאוד מוזר (בהשוואה ליתר הספרים)… אלא אם כן טמון כאן סוד. אך מהו הסוד? אשתדל לענות.

כותב עגנון בקטע נפלא בו הוא מסביר את פשר נוסח ה”קדיש” שאומרים אחר אדם מישראל שנפטר. למה “יתגדל ויתקדש שמיה רבא” נאמר ע”י המאמינים דווקא ברגע זה? על כך עונה עגנון בדברים הבאים:

“….מלכנו מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא מלך חפץ בחיים, אוהב שלום ורודף שלום ואוהב את ישראל עמו ובחר בנו מכל העמים, לא מפני שאנו מרובים חשק ה’ בנו כי אנו המעט מכל העמים. ומתוך אהבתו שאוהב אותנו ואנו מעטים כל אחד ואחד מעמנו חשוב לפניו כליגיון שלם. לפי שאין לו הרבה להעמיד במקומנו. נפקד חס ושלום אחד מישראל באה פחת בלגיונותיו של המלך ובאה תשות כח כביכול במלכותו יתברך, שהרי מלכותו חסרה לגיון אחד מלגיונותיו ונתמעטה חס ושלום גדולתו יתברך. לפיכך אנחנו מתפללין ואומרים אחר כל מת מישראל יתגדל ויתקדש שמיה רבא, יגדל כח השם ולא יביא תשות כח לפניו יתברך ויתקדש בעולמות שברא כרצונו …”

עגנון מסביר, שחולשת ישראל מחלישה גם את שמו של ה’ שבשמו אנו קוראים בעולם. מציאות עצובה זו מחייבת אותנו לפנות לקב”ה, שיגדל ויקדש את שמו שנחלש כביכול. נסיעתו של הארון מבטאת מציאות של גלות, ירידה  כך אומר רבי יוחנן “עשר מסעות נסעה שכינה וכנגדן גלתה סנהדרין” (ראש השנה לא ע”א). הרי שמילים בודדות אלו מקפלות בתוכן את כל ההיסטוריה של נסיגה, גלות, סבל של ישראל שבכל הדורות. מציאות זו מתבטאת בפסוק בתהלים: “כִּי הִנֵּה אוֹיְבֶיךָ יֶהֱמָיוּן ומְשַׂנְאֶיךָ נָשְׂאוּ רֹאשׁ. עַל עַמְּךָ יַעֲרִימוּ סוֹד וְיִתְיָעֲצוּ עַל צְפוּנֶיךָ” (תהלים  פג, ג-ד). ולכן דווקא בשעות אלו של תשות כוחם של ישראל אותה צופה משה בעיני רוחו, יש להתפלל אל הקב”ה: “קוּמָה ה’ ויָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ”.

אך כשם שצופה משה את ירידתם של ישראל כך מובטחת העלייה וגאולה לאחר הגלות והסבל. כנגד מציאות זו מתפלל משה בחלקו השני של הפסוק: “וּבְנֻחֹה יֹאמַר שׁוּבָה ה’ רִבֲבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל.” מסביר רש”י: “שׁוּבָה ה’ – מנחם תרגמו לשון מרגוע וכן (ישעיהו ל, טו) ‘ בְּשׁוּבָה וָנַחַת תִּוָּשֵׁעוּן’ “. משה מבקש שהשכינה תשרה (תנוח) על רבבות ישראל כשהם עצמם ישובו לארצם וישבו בה במנוחה. משה מתפלל שעם שיבת רבבות אלפי ישראל תשוב השכינה לשרות בקרבם.

דורנו ראה את כל גלגולים אלו. הוא ראה את הגלות במלא נוראותיה את “אויבך יהמיון ומשנאיך נשאו ראש” הוא התחנן מעמקי החושך והמצרים – “קומה ה’ ויפוצו אויבך וינסו משנאיך” ותפילתו נענתה והוא שב ברבבות אלפי ישראל לארצו. ועוד אנו מתפללים את תפילת משה “שובה ה’ – השרה שכינתך בקרבנו”.

אכן שני פסוקים קטנים אלו מקפלים בתוכם את הסיפור ההיסטורי של עם ישראל, בבחינת מועט המחזיק את המרובה וראויים הם להיות ספר לעצמם.

שבת שלום