למי יש כוח להתפלל?
אחד האתגרים של החופש הגדול, ובעצם של כל השנה, הוא נושא התפילה.
יש לא מעט חבר’ה שמרגישים שקשה להם לקום ולהתפלל בבוקר, וגם כשהצליחו ‘לגרד’ את עצמם ולעמוד להתפלל, ואולי אפילו להגיע לבית הכנסת – קשה להם להתכוון ולהתחבר למילים של התפילה.
חז”ל קוראים לתפילה ‘עבודה שבלב’. אם היא קרויה ‘עבודה’ כנראה שבאמת צריך להתאמץ עליה. ומצד שני – כשמצליחים לעשות את העבודה הזו כמו שצריך – יש לה גם תוצאות משמעותיות.
הסרטון המצורף הוא חלק מן הסרט ‘המשגיחים’ והוא מראה רגע מיוחד בו בחור שנמצא בזמן של קושי ובלבול הולך לחוף היום ונעמד לדבר עם ה’. יש בקטע הזה משהו טבעי ומקסים, אך הוא גם מעלה שאלה על היחס בין התפילה האישית הזו לבין התפילה שאנו מכירים מסידורים ומבית הכנסת.
מדוע חז”ל הכינו לנו נוסח קבוע של תפילה? מדוע לא היו יכולים להסתפק באמירה שכל אדם יתפלל בזמנים שמתאימים לו וכאשר הלב שלו מתעורר לכך? האם תפילה טבעית כזו לא היתה נעשית יותר בכוונה? ומצד שני, האם לא היה חשש שאם זה יהיה תלוי רק במצב הרוח ובחשק של אדם, זה עלול כמעט לא לקרות?…
מה היתרונות של תפילה מן הסוג שרואים בסרטון ומה החסרונות שלה? האם אתם גם חוויתם פעם תפילה כזו?
