בדרך שאדם רוצה לילך…
בצהרים נכנסו אצלי במשרד כמה אנשים בחליפות יקרות. הם אמרו שיש להם עסקה להציע לי….
– "תראה, שמענו עלייך הרבה. אתה אחד הטובים בתחומך אם לא הטוב שבכולם".
– "לא. לא. יש טובים ממני", הכחשתי לשם הנימוס. אני באמת הטוב שבכולם.
– "וחוץ מזה" הם הצביעו על הכיפה שלראשי. "אתה אדם דתי. אנחנו סומכים עלייך".
לבוס שלהם יש עסקים בשווי שאת לא רוצה לדעת כמה. הם פרשו לפניי את המסמכים. כבר בהתחלה הרחתי שלא הכול "כשר".
"אני אדם דתי", אמרתי להם, "אני לא בטוח שמבחינה הלכתית מותר לי להתעסק בזה. תנו לי לילה לחשוב על זה".
בלילה פתחתי ספר. ידעתי מראש מה יהיה כתוב שם. אסור. קמתי בבוקר וחיכיתי להם. כשבאו אמרתי: "מצטער. תחזרו לבוס שלכם ותגידו לו שאני לא יכול לבצע את העסקה הזו".
הם הלכו. ושכחתי מכל העניין.
עד ליום המחרת. שניים הגיעו הפעם. חליפות עוד יותר יקרות. הגבוה נישק את המזוזה והנמוך חייך אליי.
"אנחנו בשליחות…" הם נקבו בשם של הבוס שלהם.
"ודאי" עניתי. "העסקה של ה…"
– "אה! אה! אה!", הנמוך היסה אותי. הביט לאחוריו וסגר את הדלת. חייכתי בהבנה. אני יודע לשמור על חשאיות כשצריך.
– "אנחנו הבנו שהייתה בעיה קלה אתמול. אנחנו באמת מתנצלים. התשלום שהוצע לך היה באמת מגוחך. אנחנו באנו בהצעה אחרת", הנמוך הוציא פנקס של צ'קים חתומים, "תרשום אתה את הסכום", הוא אמר.
"וזו כמובן רק המקדמה", הוסיף הגבוה כשראה שאני מהסס.
-"תבינו רבותיי", אמרתי, "אני אדם דתי. זה לא עניין של כסף. אני פשוט לא יכול לעשות את זה".
ובאותו רגע שאמרתי את המילים כבר הצטערתי עליהן. בכל זאת מדובר בהמון כסף. נכון שאני אדם דתי. אבל מי אמר שלאדם דתי אסור להיות עשיר? אני יכול לתת לך אלף דוגמאות של אנשים טובים ועשירים. את יודעת כמה צדקה אפשר לתת מהמעשר כספים של הכסף הזה? אז כתוב אסור. אז מה? אין אותיות קטנות? אין איזה שו"ת חולק? איזה אחד האחרונים שפוסק אחרת? הרי זה מה שיפה בהלכה. שבעים פנים. לא ככה?
ותכף ומיד הוספתי לפני שהם יספיקו לקום וללכת: "אתם יודעים מה? תנו לי לחשוב על זה עוד לילה. אולי בכל זאת אמצא פתרון.
בערב פתחתי את כל הספרים. בדקתי בכל השו"תים. בדקתי את השאלה לעומקה. ולא תאמיני מצאתי בפרויקט השו"ת איזה רב של עיירה קטנה בפולין במאה ה-16 שדן בשאלה די דומה ובסוף הכריע שהעניין כשר.
עד ארבע בבוקר חיפשתי את התשובה הזו. "כשר! כשר!" צווחתי בארבע לפנות בוקר. לא יכולתי ללכת לישון. בכיליון עיניים חיכיתי שכבר תבוא השעה לחזור למשרד. שהאנשים יבואו שוב.
אז עכשיו אני הולך לסגור את עסקת חיי. ואני מבקש ממך. תפסיקי להביט בי בעיניי האתון הללו. ותני לי ללכת בלב שקט.
נקודה למחשבה: הסיפור המקסים הזה (מאת רחלי אביישר) מתחבר לפרשת השבוע הקרובה (איך?) אבל גם ובעיקר אלינו. מה המסר שהוא בא לומר? איך הוא קשור אל החיים שלכם?
הרשמו לאתר והשאירו תגובה
Recent Posts
