בעולם שיש בו כל-כך הרבה אנשים, קשה לראות מה הערך המיוחד שיש לכל אחד. לפעמים מנקרת שאלה בלב: בשביל מה אני כאן? האם צריך דווקא אותי? הרי יש בעולם כל-כך הרבה אנשים גדולים ומוכשרים, מה אני יכול/ה לתת שהם לא יתנו?
הסרטון המקסים מתאר אירוע גדול שנעשה בסין. מתברר שגם במדינה עם יותר ממיליארד תושבים, כל אחד מהם הוא חשוב מאוד. אם הוא יהיה חסר גם הדבר הכי מרשים עלול להתקלקל לגמרי.
חז"ל השתמשו בביטוי "חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם" (סנהדרין ד,ה). יש ערך מיוחד בכל אחד מאיתנו שאין לו שום תחליף. וכמו שיש לכל אדם טביעת אצבע ייחודית שאין לאף אדם אחר בעולם, כך יש לו נפש מיוחדת ואיכויות כאלו שאין לאף אחד אחר.
וממילא כאנשים מאמינים ברור לנו שאם הופעתי בעולם דווקא בדור הזה ולא לפני 500 שנה, אם נולדתי דווקא למשפחה הזו עם ההורים והאחרים האלו, אם קיבלתי כישרונות (וחסרונות…) מסוימים – הם מדוייקים ומכוונים אל השליחות ואל התרומה המיוחדת שרק אני יכול/ה לתת לעולם.
ולסיום, נקודות למחשבה: כיצד מגלים את הייחודיות שלי?
האם תפיסה כזו לא עלולה לגרום לאדם ל'גאווה'?