בקרתי בעיר פילדלפיה בירת פנסילבניה, שם היה מקום משכנה הזמני של מועצת העם (הקונגרס הקונטיננטלי הראשון), שהכריזה על עצמאות ארה"ב. במקום ניצב עד היום פעמון החירות המפורסם.

פעמון גדול ויפה שזכה למוזיאון משלו המשקיף על הבית בו נחתמה מגילת העצמאות של ארה"ב. לא כל כך הצלחתי להבין מה היה כתוב על הפעמון ושאלתי את אחת הסדרניות במקום, מה כתוב על דופן הנחושת העבה?

היא ענתה 'זה מהתורה שלכם, ויקרא כ"ה פסוק י' "וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ, לְכָל יֹשְׁבֶיהָ"' (בעצם נכון יותר לקרא לו פעמון הדרור)

חשבתי לעצמי, איזה פסוק נפלא בחרו האבות מייסדים של אותה אומה, הם היו מחוברים מאוד לתנ"ך וראו בו מקור השראה מרכזי (בלי צורך להתנצל על כך). גם הבחירה הייתה נפלאה וביטאה היטב את תחושותיהם של המתיישבים שזכו להשתחרר מעול הכובש האנגלי תוך כדי מלחמה אמיצה ועקובה מדם. הבטתי בפעמון ונמשכתי בעיקר לסדק שיש בו. כידוע הפעמון לא צלצל לאורל זמן, כי נוצר בו סדק, שלמרות כל ניסיונות התיקון הוא המשיך להתרחב. בסוף פרנסי הקהל נואשו והזמינו פעמון חדש ואותו השאירו כמות שהוא.

חשבתי לעצמי, שדווקא בסדק טמון יופיו וייחודו של הפעמון. כי כאשר צלצל והכריז על חרות "לכל יושביה" לא באמת כולם זכו לצאת לחירות. השחורים למשל, למרות צלצולי החירות נותרו עבדים משועבדים בשדות הכותנה והחוות החקלאיות בדרום. עבורם נותר הסדק לתזכורת וציפייה מתי יתקע בשופר היובל (או יצלצל פעמון הדרור) ויוציאם לחירות.

הסדק בפעמון הזכיר לי אירוע עצוב שהתרחש בקרב עמנו בשלהי בית ראשון עליו מספר ירמיהו:

"הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה אֶל יִרְמְיָהוּ מֵאֵת ה' אַחֲרֵי כְּרֹת הַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ בְּרִית אֶת כָּל הָעָם אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִַם לִקְרֹא לָהֶם דְּרוֹר: לְשַׁלַּח אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ וְאִישׁ אֶת שִׁפְחָתוֹ הָעִבְרִי וְהָעִבְרִיָּה חָפְשִׁים לְבִלְתִּי עֲבָד בָּם בִּיהוּדִי אָחִיהוּ אִישׁ: וַיִּשְׁמְעוּ כָל הַשָּׂרִים וְכָל הָעָם אֲשֶׁר בָּאוּ בַבְּרִית לְשַׁלַּח אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ וְאִישׁ אֶת שִׁפְחָתוֹ חָפְשִׁים לְבִלְתִּי עֲבָד בָּם עוֹד וַיִּשְׁמְעוּ וַיְשַׁלֵּחוּ: וַיָּשׁוּבוּ אַחֲרֵי כֵן וַיָּשִׁבוּ אֶת הָעֲבָדִים וְאֶת הַשְּׁפָחוֹת אֲשֶׁר שִׁלְּחוּ חָפְשִׁים וַיִּכְבְּשׁוּם לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת." (ירמיהו לד)

הנביא מתאר סדק חברתי חמור שהתרחש ביהודה בזמן המצור הבבלי ולאחר הסרתו הזמנית. בזמן המצור שילחו האדונים את עבדיהם העבריים בטקס רב רושם, שכלל גם כריתת ברית מחודשת בהר הבית. אולם עם הסרתו של המצור שבו האדונים וכבשו אותם לעבדים. התברר למפרע שהכל הייתה הצגה, שחרור העבדים לא נבע מרגשות נאצלים ורגישות חברתית אלא מאופורטוניזם מוחלט. בזמן המצור פשוט השתלם לאדונים לשחרר את עבדיהם כי ממילא אין שדות לעבוד ויש יותר מידי פיות להאכיל במשפחה תוך העמדת פנים של מעשה דתי נאצל. אך מיד עם הסרתו אותם אדונים חזרו ושיעבדו את אחיהם לעבדות ככח עבודה זול ונטול זכויות. על כך מוחה ירמיהו ומבטיח להם "לָכֵן כֹּה אָמַר השם, אַתֶּם לֹא שְׁמַעְתֶּם אֵלַי לִקְרֹא דְרוֹר אִישׁ לְאָחִיו וְאִישׁ לְרֵעֵהוּ, הִנְנִי קֹרֵא לָכֶם דְּרוֹר נְאֻם ה' אֶל הַחֶרֶב, אֶל הַדֶּבֶר וְאֶל הָרָעָב, וְנָתַתִּי אֶתְכֶם לְזַעֲוָה לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ". סדק שהתרחב לשבר גדול…

אך אפשר שהסדק בפעמון מבטא נקודת מבט קיומית על מצבו של האדם. זה תמיד זה כך, אין לאדם באמת חירות שלמה ומוחלטת, תמיד נשארים סדקים, תמיד נותרים צדדים משועבדים שעדיין לא זכו להיגאל. טוב שנזכיר זאת לעצמנו, שאיננו שלמים, שעוד לא הגענו אל היעד הנכסף יש עוד דרך רבה לפנינו. רבי מנחם מנדל מקוצק אמר: "אין דבר שלם יותר מלב שבור" ופעמון החירות לימד אותי שאין שלם יותר מפעמון שבור.

ומשבר זה נזכרתי בשבר אחר, יהודי עד מאוד, שבר הכוס בחתונה. דווקא ברגעי השיא בחיים, שנראה לאדם שהכל מושלם, אומרים לו – עצור רגע, שבור את הכוס – זכור "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני…" זכור כי יש עוד שברים, במעגל הפרטי או הכללי שעודם מקולקלים ושבורים, וממתינים לתיקונם.

וממש כמו פעמון החירות ששברו נותן לו את ייחודו כך גם הכוס השבורה מוסיפה לחתונה שלנו את יופיה וייחודה.