על מה בדיוק אנחנו שמחים בפורים? כך מספרת המגילה:

"וּשְׁאָר הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בִּמְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ נִקְהֲלוּ וְעָמֹד עַל-נַפְשָׁם, וְנוֹחַ מֵאֹיְבֵיהֶם, וְהָרוֹג בְּשֹׂנְאֵיהֶם, ..בְּיוֹם-שְׁלוֹשָׁה עָשָׂר, לְחֹדֶשׁ אֲדָר; וְנוֹחַ, בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר בּוֹ, וְעָשֹׂה אֹתוֹ, יוֹם מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה.." (אסתר, ט, טז- יז)

אולם הדברים צריכים הסבר. מדוע דווקא יום המלחמה באויבנו והסרת האיום החמור על קיומנו, שהתרחש בי"ג באדר נקבע כיום צום, (השנה השבת יוצאת בי"ג ולכן הוקדם) ואילו היום בו הכל נגמר ולמעשה לא ארע בו דבר, מלבד העובדה שנחו מאויביהם, הוא שנקבע ליום השמחה?

רבי מאיר שמחה מדווינסק נדרש לעניין ומצא חוט מקשר בין שלושה חגי ניצחון יהודי – פסח, חנוכה ופורים. וכך הוא כותב:

"..כי כל העמים בדתותיהן הנימוסיות יעשו יום הנצחון יום מפלת אויביהם לחג חג הנצחון לא כן בישראל המה לא ישמחו על מפלת אויביהם ולא יחוגו בשמחה על זה וכמו שאמר בנפול אויבך אל תשמח כו' פן יראה ד' ורע בעיניו והשיב מעליו אפו הרי דאדם המעלה אינו שמח בנפול אויבו משום שהשמחה רע בעיני ד' הלא הרע בעיני ד' צריך לשנאותו"

עקרון יסוד עליו מצביע 'המשך חכמה' הוא, שיהודי לא שמח על מפלת האויבים. והוא ממשיך ומסביר כיצד עקרון זה בא לידי ביטוי בחגי הניצחון של ישראל:

"ולכך לא נזכר בפסח חג המצות כי בו עשה במצרים שפטים רק כי הוציא ד' את ב"י ממצרים אבל על מפלת האויבים אין חג ויו"ט לישראל" – אנו חוגגים את יציאת מצרים ולא את המכות ומפלת המצרים.

"ולכך על נס חנוכה אין היום מורה רק על הדלקת שמן זית וחינוך בית ד' וטהרתו והשגחת אלקים על עמו בית ישראל …" – הניצחונות הגדולים על הצבא הסלווקי אינם עומדים במרכזו של חנוכה אלא טהרת המקדש והנר הקטן הדולק ומעיד על השגחת ה' על עמו.

"וכן בנס פורים לא עשו יו"ט ביום שנתלה המן או ביום שהרגו בשונאיהם כי זה אין שמחה לפני עמו ישראל רק היו"ט הוא בימים אשר נחו מאויביהם וכמו שהיו צריכים למנוחה … לכן היו עושים כל ימיהם להראות אשר שמחים על ההצלה מן הרוצה להשמידם לא על הנקימה וזה אשר החלו לעשות כו' והבן" (משך חכמה, בא) –
גם בפורים אנחנו חוגגים את שמחתנו על המנוחה וההצלה ולא על הנקמה באויבים. אין בנקמה כל סיבה לשמוח, מוטב שלא היינו נצרכים אליה כלל.

ניתן לחבר לכך גם את יום העצמאות שלנו. שוב בניגוד למקובל באומות העולם, יום זה לא נקבע על הניצחון על אויבנו (מי בכלל זוכר מתי הסתיימה מלחמת העצמאות?) אלא על עצם עצמאותנו, שהתבטאה בהכרזת המדינה בה' באייר. אנו איננו עם השמח וחפץ בנקמנות ונפילת האויבים אלא עם חפץ חיים הרוצה בטוב העולם ותיקונו.

בעיניים חסידיות טמון באותו "ונוח בארבע עשר" עניין עמוק נוסף כך כותב האדמו"ר מגור:

"מה שקבעו עיקר היום טוב ביום המנוח ואומרים שעשה נסים בזמן הזה, הגם דלכאורה עיקר היה נצחון המלחמה, אבל תכלית מלחמת עמלק ימ"ש הוא לבטל המנוחה, כמו שכתוב, "אשר קרך בדרך", כמו שכתוב "והיה בהניח וגו' תמחה", נמצא שעיקר רדיפת עמלק שלא לבא אל המנוחה, וזה האות שבאו אל המנוחה הוא עדות על מחיית כוחו של עמלק, ובזאת המנוחה מחו אותו יותר מבמלחמה, ולכן כתוב "ונוח מאויביהם והרוג" וגו', שבמנוחה זו הרגו אותו…" (שפת אמת תרמ"ו)

עמלק מבטא את הספקות המסכסכים בתוכנו, את חוסר השקט הפנימי, את הרע המתפרץ בעולם וגורם לאנשים לתהות, לטעות ולאבד את דרכם. הניצחון האמיתי על הרע איננו הניצחון הפיזי על האויבים, אלא הניצחון הרוחני בהחזרת המנוחה וישוב הדעת לעצמנו.

לפני שש שנים ארע הרצח המתועב במשפחת פוגל (ב11 במרץ למניינם החל השבת). אני מבקש להעלות את זכרם בציטוט דברים אותם כתב נתנאל רונצקי על הרב אודי פוגל: "אני חושב ללא הרף על האיש הנפלא הזה שאותו הכרתי בשלוש השנים האחרונות. וכשאני חושב מה הרב אודי הי"ד היה בעבורי אני מגדיר זאת כ'אי של מנוחה'" המנוחה של הרב אודי הי"ד הצמיחה נדיבות בלתי מצויה, הצמיחה שלום ובטחון ובעיקר הצמיחה אמונה ואמת… ואת השקט הנפלא הזה עמלק ביקש למחוק"

"ונוח בארבע עשר" זה לא רק אירוע היסטורי שארע בעבר הרחוק אלא הדרכה מעשית כפולת פנים.

א. ללמדנו ששמחתו של יהודי איננה על נפילת אויבנו אלא על סילוק הרע מן העולם.

ב. קריאה להשבת השקט הפנימי וישוב הדעת.

 

שבת של שלום ופורים של שמחה ומנוחה

הרב איתמר חייקין