מתיאור עקידת יצחק בולט בחסרונו פרט חשוב, היכן שרה? האם ידעה או לא ידעה? ואם אמנם ידעה, מה הייתה תגובתה? שרה נעלמה וקולה נאלם. אבקש לנסות ולמצוא אותו. 

המדרש (בראשית רבה ואחרים) בדרכו שלו משלים את הפערים, בקביעה שאברהם נמנע מלגלות לשרה את ציווי העקדה, מחשש שתתנגד לכך. הוא למעשה אינו אומר לה את כל האמת. המדרש מוסיף ומספר על תעלולי השטן, שלאחר שנואש מלהכשיל את אברהם מגלה לשרה את מטרת הליכת בעלה ובנה ונשמתה פורחת מרוב צער. רש"י כותב : "ונסמכה מיתת שרה לעקידת יצחק, לפי שעל ידי בשורת העקידה שנזדמן בנה לשחיטה וכמעט שלא נשחט, פרחה נשמתה ממנה ומתה" המדרש מוסיף ונותן בפי השטן האשמה חמורה: "ויקם אברהם מעל פני מתו – מלמד שהיה מלאך המוות מתריס כנגדו" ומסבירים הפרשנים את פשר ההתרסה – "אתה הרגת את שרה!" המדרש אמפטי לרגשותיה של שרה וסבור, שלא הייתה שותפה בניסיון העקדה ואף מעלה טענה לא פשוטה – שהיא במותה שילמה את מחיר הניסיון, ממנו יצאו האב ובנו בריאים ושלמים.

כיוון אפשרי אחר לחשיפת קולה המושתק של שרה מצוי לדעתי, בהפטרת הפרשה סיפור אלישע והאשה השונמית. הקשר הפשוט של ההפטרה לפרשה מתמקד בביטוי המשותף "כעת חיה". אולם עיון מעמיק יותר יגלה מארג קשרים בין שרה לאשה השונמית. שתיהן עקרות אחרי גיל הפריון, בעליהן זקנים ושתיהן התייאשו זה מכבר מילד. שתיהן מקבלות את ההבטחה בהסתייגות וחוסר אמון. לשתיהן נולד ילד באופן פלאי, אולם הילד שנולד כמעט נלקח מהן וניצל ברגע האחרון. יצחק מועלה על העקדה וניצל ע"י המלאך, ילדה של השונמית מת ממכת חום וניצל ע"י הנביא. אולם בדיוק במקום בו קולה של שרה לא נשמע השונמית מדברת, היא אומרת לאלישע מילים קשות: "ותאמר השאלתי בן מאת אדני? הלא אמרתי לא תשלה אותי!" (מלכים ב, כח) השונמית אומרת לאלישע- אל תעשה ניסיונות ומופתים על גב הבן שלי! ילדים אינם משחק, רגשותיה של אם אינם משחק "הלא אמרתי אל תשלה אותי"…

וישנו כיוון נוסף לחשיפת קולה המושתק של שרה. בראש השנה אומרים בני עדות המזרח לפני התקיעות את הפיוט הנפלא ומרטיט הלב "העוקד והנעקד" (ר' יהודה בן-שמואל אבן-עבאס, מאה ה-12). פיוט זה כדרכם של פיוטים עושה שימוש רב במדרשים ובכל זאת מוסיף חידוש ורגש משלו. הפיוט יוצר מתח הנבנה בהדרגה מבית לבית, מרגע הציווי עד רגע הנפת המאכלת. אולם לפני שמתרחשת התפנית בעלילה, בעל הפיוט הוסיף שני בתים.

שִׂיחוּ לְאִמִּי כִּי שְׂשׂוֹנָהּ פָּנָה

הַבֵּן אֲשֶׁר יָלְדָה לְתִשְׁעִים שָׁנָה

הָיָה לְאֵשׁ וּלְמַאֲכֶלֶת מָנָה

אָנָה אֲבַקֵּשׁ לָהּ מְנַחֵם אָנָה

צַר לִי לְאֵם תִּבְכֶּה וְתִתְיַפֵּחַ

עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ

מִמַּאֲכֶלֶת יֶהֱמֶה מִדְבָּרִי

נָא חַדְּדָהּ אָבִי וְאֶת מַאְסָרִי

חַזֵּק וְעֵת יְֵקַד יְקוֹד בִּבְשָׂרִי

קַח עִמְּךָ הַנִּשְׁאָר מֵאֲפְרִי

וְאְמֹר לְשָׂרָה זֶה לְיִצְחָק רֵיחַ

עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ

נשים לב שהדובר בבתים אלו הוא יצחק. דאגתו של יצחק העקוד על המזבח ויודע כי הולך למות עוד רגעים ספורים, אינה נתונה לעצמו אלא לאמו. "אנא אבקש לה מנחם?" "צר לי לאם תבכה ותתייפח" "אמור לשרה זה ליצחק ריח" הבן מבין היטב ללב אמו ומשמיע את קולה (המקרא מאשר קשר עמוק זה שבין הבן לאמו במילים "וינחם יצחק אחרי אמו", בראשית כד, סז). ואכן דבריו עושים את שלהם ומחוללים את השינוי בעולמות העליונים:

"וְיֶהֱמוּ כָּל מַלְאֲכֵי מֶרְכָּבָה…. אָנָּא תְּנָה פִדְיוֹם וְכֹפֶר הָבָה. אַל נָא יְהִי עוֹלָם בְּלִי יָרֵחַ …אָמַר לְאַבְרָהָם אֲדוֹן שָׁמַיִם .אַל תִּשְׁלְחָה יָד אֶל שְׁלִישׁ אוֹּרַיִם…"

בזכות רחמי האם שהושמעו ע"י הבן גוברת מדת הרחמים של "אל תשלח ידך אל הנער" על מידת הדין של "קח נא את בנך"

דומני שקשה להפריז בתפקיד הגדול אותו מייחדת היהדות לאם (ניתן להשוות לתפקיד השלילי אותו ממלאות האימהות באגדות העולם) קול האם אינו רוצה בעקדות ולא בהקרבת בנים.

אסיים בשירה של רַעיָה הַרְנִיק שבנה גוני נפל בקרב לכיבוש הבופור במלחמת לבנון הראשונה (ואותו כתבה שנים לפני כן). שירה ממשיך מסורת אמהית של שרה, האישה משונם ואמהות יהודיות רבות:

אֲנִי לֹא אַקְרִיב

בְּכוֹרִי לְעוֹלָה

לֹא אֲנִי

בַּלֵּילוֹת אֱלֹהִים וַאֲנִי

עוֹרְכִים חֶשְׁבּוֹנוֹת

מַה מַּגִּיעַ לְמִי

אֲנִי יוֹדַעַת וּמַכִּירָה

תּוֹדָה.

אֲבָל לֹא אֶת בְּנִי

וְלֹא

לְעוֹלָה

ומכאן מסר לכל האמהות כולן, זקוקים לקולכם וכוחכן המיוחד כאן למטה, זקוקים לתחינתכן ולרחמיכן שם למעלה. אל תרפו עד שנזכה למענה ה' המאמץ את העמדה האמהית:

"כְּאִישׁ אֲשֶׁר אִמּוֹ תְּנַחֲמֶנּוּ כֵּן אָנֹכִי אֲנַחֶמְכֶם וּבִירוּשָׁלַ‍ִם תְּנֻחָמוּ". (ישעיהו סו, יג)

 

שבת שלום,

הרב איתמר חייקין