בקרתי בעיר פילדלפיה בירת פנסילבניה, שם היה מקום משכנה הזמני של מועצת העם (הקונגרס הקונטיננטלי הראשון), שהכריזה על עצמאות ארה”ב. במקום ניצב עד היום פעמון החירות המפורסם.

פעמון גדול ויפה שזכה למוזיאון משלו המשקיף על הבית בו נחתמה מגילת העצמאות של ארה”ב. לא כל כך הצלחתי להבין מה היה כתוב על הפעמון ושאלתי את אחת הסדרניות במקום, מה כתוב על דופן הנחושת העבה?

היא ענתה ‘זה מהתורה שלכם, ויקרא כ”ה פסוק י’ “וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ, לְכָל יֹשְׁבֶיהָ”‘ (בעצם נכון יותר לקרא לו פעמון הדרור)

חשבתי לעצמי, איזה פסוק נפלא בחרו האבות מייסדים של אותה אומה, הם היו מחוברים מאוד לתנ”ך וראו בו מקור השראה מרכזי (בלי צורך להתנצל על כך). גם הבחירה הייתה נפלאה וביטאה היטב את תחושותיהם של המתיישבים שזכו להשתחרר מעול הכובש האנגלי תוך כדי מלחמה אמיצה ועקובה מדם. הבטתי בפעמון ונמשכתי בעיקר לסדק שיש בו. כידוע הפעמון לא צלצל לאורל זמן, כי נוצר בו סדק, שלמרות כל ניסיונות התיקון הוא המשיך להתרחב. בסוף פרנסי הקהל נואשו והזמינו פעמון חדש ואותו השאירו כמות שהוא.

חשבתי לעצמי, שדווקא בסדק טמון יופיו וייחודו של הפעמון. כי כאשר צלצל והכריז על חרות “לכל יושביה” לא באמת כולם זכו לצאת לחירות. השחורים למשל, למרות צלצולי החירות נותרו עבדים משועבדים בשדות הכותנה והחוות החקלאיות בדרום. עבורם נותר הסדק לתזכורת וציפייה מתי יתקע בשופר היובל (או יצלצל פעמון הדרור) ויוציאם לחירות.

הסדק בפעמון הזכיר לי אירוע עצוב שהתרחש בקרב עמנו בשלהי בית ראשון עליו מספר ירמיהו:

“הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה אֶל יִרְמְיָהוּ מֵאֵת ה’ אַחֲרֵי כְּרֹת הַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ בְּרִית אֶת כָּל הָעָם אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִַם לִקְרֹא לָהֶם דְּרוֹר: לְשַׁלַּח אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ וְאִישׁ אֶת שִׁפְחָתוֹ הָעִבְרִי וְהָעִבְרִיָּה חָפְשִׁים לְבִלְתִּי עֲבָד בָּם בִּיהוּדִי אָחִיהוּ אִישׁ: וַיִּשְׁמְעוּ כָל הַשָּׂרִים וְכָל הָעָם אֲשֶׁר בָּאוּ בַבְּרִית לְשַׁלַּח אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ וְאִישׁ אֶת שִׁפְחָתוֹ חָפְשִׁים לְבִלְתִּי עֲבָד בָּם עוֹד וַיִּשְׁמְעוּ וַיְשַׁלֵּחוּ: וַיָּשׁוּבוּ אַחֲרֵי כֵן וַיָּשִׁבוּ אֶת הָעֲבָדִים וְאֶת הַשְּׁפָחוֹת אֲשֶׁר שִׁלְּחוּ חָפְשִׁים וַיִּכְבְּשׁוּם לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת.” (ירמיהו לד)

הנביא מתאר סדק חברתי חמור שהתרחש ביהודה בזמן המצור הבבלי ולאחר הסרתו הזמנית. בזמן המצור שילחו האדונים את עבדיהם העבריים בטקס רב רושם, שכלל גם כריתת ברית מחודשת בהר הבית. אולם עם הסרתו של המצור שבו האדונים וכבשו אותם לעבדים. התברר למפרע שהכל הייתה הצגה, שחרור העבדים לא נבע מרגשות נאצלים ורגישות חברתית אלא מאופורטוניזם מוחלט. בזמן המצור פשוט השתלם לאדונים לשחרר את עבדיהם כי ממילא אין שדות לעבוד ויש יותר מידי פיות להאכיל במשפחה תוך העמדת פנים של מעשה דתי נאצל. אך מיד עם הסרתו אותם אדונים חזרו ושיעבדו את אחיהם לעבדות ככח עבודה זול ונטול זכויות. על כך מוחה ירמיהו ומבטיח להם “לָכֵן כֹּה אָמַר השם, אַתֶּם לֹא שְׁמַעְתֶּם אֵלַי לִקְרֹא דְרוֹר אִישׁ לְאָחִיו וְאִישׁ לְרֵעֵהוּ, הִנְנִי קֹרֵא לָכֶם דְּרוֹר נְאֻם ה’ אֶל הַחֶרֶב, אֶל הַדֶּבֶר וְאֶל הָרָעָב, וְנָתַתִּי אֶתְכֶם לְזַעֲוָה לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ”. סדק שהתרחב לשבר גדול…

אך אפשר שהסדק בפעמון מבטא נקודת מבט קיומית על מצבו של האדם. זה תמיד זה כך, אין לאדם באמת חירות שלמה ומוחלטת, תמיד נשארים סדקים, תמיד נותרים צדדים משועבדים שעדיין לא זכו להיגאל. טוב שנזכיר זאת לעצמנו, שאיננו שלמים, שעוד לא הגענו אל היעד הנכסף יש עוד דרך רבה לפנינו. רבי מנחם מנדל מקוצק אמר: “אין דבר שלם יותר מלב שבור” ופעמון החירות לימד אותי שאין שלם יותר מפעמון שבור.

ומשבר זה נזכרתי בשבר אחר, יהודי עד מאוד, שבר הכוס בחתונה. דווקא ברגעי השיא בחיים, שנראה לאדם שהכל מושלם, אומרים לו – עצור רגע, שבור את הכוס – זכור “אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני…” זכור כי יש עוד שברים, במעגל הפרטי או הכללי שעודם מקולקלים ושבורים, וממתינים לתיקונם.

וממש כמו פעמון החירות ששברו נותן לו את ייחודו כך גם הכוס השבורה מוסיפה לחתונה שלנו את יופיה וייחודה.

לעילוי נשמתו של הרב בני אלון ז”ל.

על מנת להבין את דרישות היתר של הפרשה מהכהנים אנו חייבים להרחיב את המבט. נקדים ונשאל, מה היה תפקיד הכהנים מעבר לעבודתם במקדש?

על כך עונה ספר דברים: “וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט.” (יז, ט, ובעוד מקומות) משה בברכתו מתמצת את תפקיד הכהנים במילים:

“יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב, וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל; יָשִׂימוּ קְטוֹרָה בְּאַפֶּךָ, וְכָלִיל עַל-מִזְבְּחֶךָ” (דברים לג י)

הסדר בפסוק כמובן, אינו מקרי, בעיני משה קודם תפקיד הוראת התורה את העם לתפקידם בבית המקדש.

תפקיד הכהנים כמורי העם חוזר שוב אצל יחזקאל נביא בית הראשון:

“וְאֶת עַמִּי יוֹרוּ בֵּין קֹדֶשׁ לְחֹל וּבֵין טָמֵא לְטָהוֹר יוֹדִעֻם. וְעַל רִיב הֵמָּה יַעַמְדוּ לְמִשְׁפָּט בְּמִשְׁפָּטַי יִשְׁפְּטוּהוּ וְאֶת תּוֹרֹתַי וְאֶת חֻקֹּתַי בְּכָל מוֹעֲדַי יִשְׁמֹרוּ וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי יְקַדֵּשׁוּ.” (יחזקאל מד, כד, הפטרת “אמור”)

ומודגש אצל מלאכי, נביא בית השני:

“בְּרִיתִי הָיְתָה אִתּוֹ הַחַיִּים וְהַשָּׁלוֹם וָאֶתְּנֵם לוֹ מוֹרָא וַיִּירָאֵנִי וּמִפְּנֵי שְׁמִי נִחַת הוּא: תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ וְעַוְלָה לֹא נִמְצָא בִשְׂפָתָיו בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָוֹן: כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ ה’ צְבָאוֹת הוּא”. (מלאכי ב ה-ז)

הכהן על פי הנביא מלאכי נדרש להיות מופת חי עבור עמו. הוא עומד בברית עם אלוקיו, רודף שלום, בעל ענווה ויראת שמים, איש אמת, אדם אמין ונאמן, עושה טוב, הולך בדרך הטובה ומקרב את הבריות לתורה. ואם לא די בנורמות גבוהות אלו מוסיף הנביא את הדרישה: “כי מלאך ה’ צבאות הוא”. סבורני שבתואר “מלאך ה'” אין הכוונה למלאך שמימי, אלא למי שמקדיש את חייו לעשיית שליחות אלוקיו (מלאך = שליח) ולא לשליחות עצמו (להבנתי, גם בתפילה כשאנו מזכירים את המלאכים בברכות קריאת שמע ובקדושה וכו’ אנו מזכירים תכונות בהם אנו בני התמותה, יכולים לדבוק. דרך משל “נותנים באהבה רשות זה לזה” ולא תוקעים מרפקים ושמים רגלים…)

מכאן נלמד שמהכהנים – מורי העם נדרשת עמידה בנורמות התנהגות מחמירות על מנת שאכן יוכלו לשמש כמורים. ואם אינם ניחנים בתכונות אלו מוטב שימצאו תפקיד אחר. כך קבעו חכמים:

“וכן הרב שאינו הולך בדרך טובה — האף על פי שחכם גדול הוא, וכל העם צריכין לו אין מתלמדין ממנו, עד שיחזור למוטב: שנאמר ” כי שפתי כוהן ישמרו דעת, ותורה יבקשו מפיהו: כי מלאך ה’ צבאות הוא” (מלאכי ב,ז). אמרו חכמים, אם דומה הרב למלאך ה’ צבאות, תורה יבקשו מפיהו; ואם לאו, אל יבקשו תורה מפיהו” (חגיגה דף טו).

מכאן נבין את כל אותם הלכות והרחקות אותם דורשת הפרשה מהכהנים (ומהכהן הגדול מאחיו הרבה יותר). מטרתם היא לייקר ולכבד את דמותו של הכהן-המורה בעיני עמו כך שיוכל להוות עבורם דמות מופת להערצה, לחיקוי, ללמידה והליכה בדרכיו. אך אם הוא נוהג סלסול בעצמו ומקפיד בכל אותם הלכות והרחקות אך מקל ראש ומזלזל ביחסיו אם הבריות או במידותיו הרי הוא מועל בתפקידו ומחלל את כהונתו. כדברי הגמרא: “אבל מי שקורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים ואין משאו ומתנו באמונה, ואין דבורו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו, אוי לו לפלוני שלמד תורה, אוי לו לאביו שלימדו תורה, אוי לו לרבו שלימדו תורה, פלוני שלמד תורה ראו כמה מקולקלים מעשיו וכמה מכוערין דרכיו, ועליו הכתוב אומר באמור להם עם ה’ אלה ומארצו יצאו.” (יומא פו א)

זוהי כוונת התורה הפותחת את ציווי הכהנים ציווי הכללי: “דַּבֵּר אֶל-אַהֲרֹן וְאֶל-בָּנָיו, וְיִנָּזְרוּ מִקָּדְשֵׁי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, וְלֹא יְחַלְּלוּ, אֶת-שֵׁם קָדְשִׁי–אֲשֶׁר הֵם מַקְדִּשִׁים לִי, אֲנִי ה’.” (כח,ב) אם אין הכהנים עומלים על תיקון המידות ותיקונם העצמי הרי, שאין טעם בכל אותם דרישות נוספות, הם רק יגרמו לחילול ה’ ומעיתה בתפקידם לקדש את שם ה’ בעיני הבריות.

אנו עדיין בעיצומם של ימי השבעה לרב בני אלון ז”ל ביום הלוויה בדרכו לבית עולמו כתבתי: “הייתי בן קיבוץ צעיר שענייני קודש ותורה היו רחוקים ממנו עד מאוד. הרבה יותר דיברו אלי מטע התמרים, מגרש הכדורגל או טרקטור חדש. ואז הרב בני מונה כרב ראשון לקיבוץ שלוחות. הוא היה בן 23 בלבד אך מלא חכמת חיים, אנרגיה, אהבה וקסם אישי באמצעותם הביא את התורה לקיבוץ. זה עבד. הוא היה דמות אהובה מאוד שפוגגה במהרה את ‘ושנא את הרבנות’ שלא מעט מהחברים היו מהדרים במצווה….” תיארתי במעט את השפעתו עלי (ניתן למצא את הדברים בדף הפייסבוק שלי) והוספתי “תמיד שמור ויישמר בליבי מקום של כבוד ואהבה לרב בני לו אני חב חוב גדול על שזכיתי להתקרב לתורה ולאמונה (שהתוו את כל מהלך חיי) מובן שאיני היחיד כמוני היו עוד רבים.”

הרב בני זכה להיות מורה שהשפעתו עלינו נבעה מאישיותו הקורנת, תורת אמת הייתה בפיו, עוולה לא נמצא בשפתיו, בשלום ובמישור הלך איתנו, באהבת הבריות ובזכות כל אלו רבים קרב לאור התורה והאמונה.

יהי זכרו ברוך.

אדם המודע לעצמו מכיר את העניין היטב, אני העכשווי חושש מפני האני העתידי. לא, איני מדבר על אישיות סכיזופרנית, אלא נורמטיבית לחלוטין. דרך משל, אדם זקוק לדיאטה אך יש לו חולשה גדולה לגלידה. אם הוא אדם נבון האני העכשווי שבו לא יכניס גלידה הביתה כי הוא לא סומך על האני העתידי שיעמוד בפיתוי המונח במקרר. אך אם לא, הוא יקנה וישלה את עצמו שיעמוד בפיתוי. בדברי אבקש להעמיק בעניין החשוב. בתחילה ארחיק עדותי למחוזות ניכר, אך אל דאגה, אשוב במהרה למעיינות שלנו.
בפני אודיסאוס גיבור ‘אליה ואודיסאה’ ניצבת דילמה קשה במהלך מסעו הימי. דרכו עוברת סמוך לאי שם ניצבות הסירנות וממתינות ליורדי הים הפתאים. אם ישמעו הוא ומלחיו את שירתן המופלאה, מרוב תשוקה- יקפצו אל מותם במים הקטלניים או שיכוונו את הספינה אל צוקי הסלע החדים, שם תתנפץ ותיטרף בים. כך ארע לספינות רבות שעברו באי לפניו. ישנה אפשרות אחרת הניצבת בפניו והיא, לעקוף את האי אך להחמיץ את ההזדמנות לשמוע את שירת הסירנות המופלאה. אודיסאוס העכשווי השקול, חושש מפני אודיסאוס העתידי שעשוי להשתגע מעוצמת המשיכה ולהגיע לאיבוד שליטה ולכן הוא מחפש דרך התמודדות מבעוד מועד.

אודיסאוס מוצא פתרון מבריק. הוא מחליט לכבול את עצמו אל תורן הספינה ולמלא את אזני מלחיו בדונג, שלא ישמעו בשירת הסירנות הקטלנית ואת קול צעקותיו ופקודותיו. באמצעות תכסיס זה מצליח אודיסאוס לבטל עם התכונה הקטלנית של שירת הסירנות, בכך ליהנות מהניגון השמימי מבלי להינזק.

יאסון, מנהיג מסע הארגונאוטים, מצא דרך אחרת להתמודד עם “אתגר הסירנות”. בעצת מחנכו הקנטאור הנבון כיירון, הוא צירף לאנייתו את המוזיקאי המוכשר אורפאוס, שבשומעו את שירתן של הסירנות, הוא ניגן בלירה שלו. המוזיקה הנפלאה שאורפאוס הפיק הצליחה לגבור על קול שירת הסירנות, והצילה את הארגונאוטים ממוות.

דומני שלאחר ה”להבדיל” הנדרש ניתן לזהות את שתי האסטרטגיות הללו בהתמודדות התורה עם יצר עריות.

כבול אל התורן

גישה דומה לפתרון אודיסאוס קרי, כבילת הגוף, ריסון החלקים הנמוכים של הספינה- אדם שלא יצאו משליטה מצויה בפרשת עריות. היא כובלת את הצדדים המסוכנים שביצר, על ידי הטלת איסורים חמורים על תשוקת עריות, על חמדת אשת הרע ועוד. איסור התורה החמור, כמוהו כקשירת אודיסאוס לתורן ומילוי אזני המלחים דונג. דווקא נטרול האופציה המשחיתה ע”י “טאבו”, על ידי הוצאתה מכלל אופציה שאדם שוקל, היא המאפשרת את ההנאה מאהבה טובה ומספקת, ללא סיכון בהרס המשפחה, החברה או הרס עצמי.

ניגון הלירה

גישה דומה לכיוון בו הלך יאסון שמיעת נגינה המצליחה לגבור על נגינת הסירנות מצויה גם היא במחוזותינו. כך כותב הרמב”ם (הלכות איסורי ביאה כא, יט): “וכן אסור לאדם שיקשה עצמו לדעת, או יביא עצמו לידי הרהור; אלא אם יבוא לו הרהור- יסיע ליבו מדברי הבאי והשחתה, ויפנה לדברי תורה שהיא “איילת אהבים, ויעלת חן” (משלי ה,יט). “סור מרע” לבדו לא תמיד מספיק ונדרש גם “עשה טוב”, שמיעת ניגון מושך ועליון יותר, באמצעות לימוד התורה ועולם רוחני עשיר, מסוגל להכהות עוצמת הניגון המפתה והמסוכן שבפיתוי וביצר. כמובן שזה פתרון מורכב יותר ומחייב “נגן לירה” מוכשר, מלמד תורה מעולה. אך מכיוון שלא בטוח שימצא שכזה, דומה שדווקא פתרון הכבילה אל התורן נכון ושווה יותר לכל נפש.

המסע הנצחי

האדם משול ליורד ים המנווט ספינתו הרעועה בים הגדול על סערותיו משבריו וסכנותיו (כך אני מבין את סיפורי המסעות של יורדי ים שלנו ושל העמים האחרים כמו ספר יונה, אגדות יורדי הים שבבבלי, “הזקן והים”, “מובי דיק”, “חיי פי” ועוד רבים). ראוי להקשיב ליורדי הים המנוסים. לדעת מתי נכון לכבול עצמו אל תורן הספינה. מתי למצוא נגן לירה מוכשר שיהיה לידו. או בסגנון העברי, להבין שהאיסורים נועדו לשמור עלינו ושחיבור עם התורה הוא חיבור לניגון המאפשר לנו למצוא את דרכנו במים רבים ולהביאנו אל חוף מבטחים.

מיורדי הים המנוסים אנו יכולים ללמוד את העיקרון שלפני שאדם נכנס לאזור הפיתוי ואיבוד השליטה, לפני שהוא אומר לעצמו “לי זה לא יקרה”, שידע שזו אינה אסטרטגיה, אלא שטות ופתיות. ומי שרק “זורם” סופו עלול להיות כסופם של מלחים רבים לפניו, שטבעו בים ולא הגיעו למחוז חפצם בשלום. לא חבל?…

בשבת חול המועד פסח נקרא את מגילת שיר השירים המופלאה. אבקש בדברי הבאים לחשוף מעט מסודותיה הרבים. נתחיל מבראשית. התורה מספרת על גן ה’ הקסום בתוכו הושם האדם. שם בגן ניתנה לו אישה, שם גילה את אהבתו הראשונה. אולם לא ארכו הימים והוא חטא באכילה מהעץ האסור. לאחר חילופי האשמות בין האישה לבעלה גורשו שניהם מהגן. אדם נענש בקללת האדמה וחוה נתקללה במילים: “אֶל הָאִשָּׁה אָמַר ‘הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ, בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים, וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ, וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ'” (בראשית ג, טז) מאז עזב את הגן, הדרך אליו ואל עץ החיים שבקרבו, אבדה לעד ודומה שעל האדם נגזר לחיות בעולם מקולל. האמנם?

בשיר השירים מתואר גן המזכיר מאוד את הגן ההוא:

“גַּן נָעוּל אֲחֹתִי כַלָּה, גַּל נָעוּל, מַעְיָן חָתוּם. שְׁלָחַיִךְ פַּרְדֵּס רִמּוֹנִים עִם פְּרִי מְגָדִים, כְּפָרִים עִם נְרָדִים. נֵרְדְּ וְכַרְכֹּם קָנֶה וְקִנָּמוֹן, עִם כָּל עֲצֵי לְבוֹנָה; מֹר וַאֲהָלוֹת, עִם כָּל רָאשֵׁי בְשָׂמִים. מַעְיַן גַּנִּים, בְּאֵר מַיִם חַיִּים וְנֹזְלִים מִן לְבָנוֹן”. (שיר השירים ד,יב-טו)

בגן ההוא עצי פרי רבים הוא מלא ריחות טובים ועושר עצום של עשבי בשמים. בין עצי הגן עוברים פלגי מים חיים המשקים את הגן ואין כל צורך לעמול כדי להנות ממנו. דומה שלקללה ועצבון האדמה אין כניסה לגן. אך לא רק קללת האדם התבטלה בו, גם קללת האישה, כמודגש בפסוק: “אֲנִי לְדוֹדִי, וְעָלַי תְּשׁוּקָתוֹ” (שיר השירים ז, יא) במקום ממשלת האיש באשה של “ואל אשך תשוקתך” כאן הדוד משתוקק לרעייתו. שניהם מהלכים מאוהבים בין שבילי הגן נהנים מפריו וריחותיו הטובים מאושרים ונטולי בושה כמו בימים הרחוקים ההם “יָבֹא דוֹדִי לְגַנּוֹ, וְיֹאכַל פְּרִי מְגָדָיו”….

היכן הגן ההוא? “איה אותה ארץ, איפה אותה שמש? …מי ינחנו דרך, יגיד לי הנתיבה?” (נעמי שמר)

תשובת “שיר השירים” נעוצה במילה אחת אהבה, אהבה הדדית, הרעייה משתוקקת לדודה והדוד משתוקק לרעייתו. שיר השירים מגלה שניתן באמצעות אהבת אמת שכזו, להשיב את גן עדן האבוד לעולם. בניגוד לגן העדן בבראשית בו האוכלים מפרי עץ הדעת היו נתונים לעצמם בלבד, למלא תאוותם: “וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה-הוּא לָעֵינַיִם, וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל, וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ, וַתֹּאכַל” (בראשית ג ו) כאן האני נתון לאחר “אני לדודי”, היסוד הוא נתינה הדדית ולא לקיחה. דווקא ה”אני לדודי” הוא המביא לתגובת הגומלין “ודודי לי”. בניגוד לחטא גן העדן שהוביל את האדם והעולם לקרע ופירוד, כאן מושגת אחדות. אחדות האדם עם הטבע הדומם, הצומח והחי, אחדות האיש עם האישה. אך שלא נטעה, אין אחדות זו מושגת בקלות ומחייבת מאמצים רבים ויש בה קשיים ומורכבות:

מחד “הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם, בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם, אִם תִּמְצְאוּ אֶת דּוֹדִי מַה תַּגִּידוּ לוֹ, שֶׁחוֹלַת אַהֲבָה אָנִי” (שם ה, ח) ומאידך “הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלִַם, בִּצְבָאוֹת, אוֹ, בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה: אִם-תָּעִירוּ וְאִם-תְּעוֹרְרוּ אֶת-הָאַהֲבָה, עַד שֶׁתֶּחְפָּץ”. ( שם ג, ה) אהבת אמת עמוקה היא תהליך מורכב שיש בו התקרבות ונסיגה, ריצה ודילוג עם המתנה וציפייה. אסור לדחוק בה, שלא תהייה אהבת בוסר ואסור לדחות אותה שלא להחמיץ את השעה. אך עצם הסיכוי לאהבה הוא המניע את הרעיה והדוד לחפש אותה ללא לאות, שיר השירים מבטיח שבוא תבוא.

כמובן, שלא רק על אהבת אישה ואיש אנו מדברים. המפתח לראיית המגילה כאלגוריה ליחסי עם ישראל ואלוקיו מצוי בספרות הנביאים במקומות שונים ואחד הבולטים מצוי בנביא הושע. הנביא בדומה לשיר השירים, מדבר של תמורה יסודית ביחסי ה’ לעמו מיחסי אדנות ובעלות פטריארכליים, חד צדדים, ליחסי אהבה וברית שוויוניים והדדיים של איש ואישה: “וְהָיָה בַיּוֹם-הַהוּא נְאֻם-ה’, תִּקְרְאִי אִישִׁי; וְלֹא-תִקְרְאִי-לִי עוֹד, בַּעְלִי… וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית, בַּיּוֹם הַהוּא,… וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי, לְעוֹלָם; וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט, וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים. וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי, בֶּאֱמוּנָה; וְיָדַעַתְּ, אֶת-ה’. (הושע ג, יח- כב) ביוזמה של האישה- עם ישראל, שיענה באהבת האיש – אלוקים. כמו בשיר השירים כינון מערכת יחסים חדשה זו המבוססת על אהבה ואמון הדדי תביא לשיבת העם לאדמתו, שיבת שפע הברכה בכל ממדיה “וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא, אֶעֱנֶה נְאֻם-ה’–אֶעֱנֶה, אֶת-הַשָּׁמָיִם; וְהֵם, יַעֲנוּ אֶת-הָאָרֶץ. וְהָאָרֶץ תַּעֲנֶה, אֶת-הַדָּגָן וְאֶת-הַתִּירוֹשׁ וְאֶת-הַיִּצְהָר; וְהֵם, יַעֲנוּ אֶת-יִזְרְעֶאל. …וְאָמַרְתִּי לְלֹא-עַמִּי עַמִּי-אַתָּה, וְהוּא יֹאמַר אֱלֹהָי.” (שם, כג-כה).

אם נלמד את סוד האהבה, אולי נגלה שגן עדן ממש מעבר לפינה…

בשעה 16.00 ב-ה’ באייר תש”ח, 14 במאי 1948, נתכנסה הישיבה הרביעית של מועצת העם באולם המוזיאון בתל-אביב. בקול חגיגי הקריא דוד בן-גוריון את מגילת העצמאות, וכאשר סיים, אמר: “נקבל את מגילת היסוד למדינה היהודית בעמידה”. הקהל הנרגש קם על רגליו… והרב יהודה לייב פישמן בירך: “ברוך אתה ה’ אלוקינו מלך העולם שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה”… הטקס הסתיים בשירת “התקווה” קמה מדינת ישראל, רבבות פרצו בריקודים סוערים עד אור הבוקר.

אבקש להתבונן דווקא בברכה של הרב פישמן. לא אכנס לצדדים ההלכתיים, אם אכן ברכה זו עומדת בכל הקריטריונים אלא בעצם המילים “שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה”, שנאמרו דווקא בזמן ההיסטורי הזה. ולמרות שברכה זו היא כמעט מטבע שחוק מרוב שימוש, ונאמרת על ידי יהודי פעמים רבות בחייו (בגד חדש, פרי חדש, התקדש חג, קיום מצווה פעם ראשונה ועוד), מילים מקבלות את משמעותם ופרשנותם מהמעמד בו נאמרו. מילים שנאמרו ברגע כל כך ייחודי של הכרזת העצמאות, נוסכת במילים העתיקות משמעות חדשה.

מהיכן שאבו חכמינו את מטבע הלשון של הברכה? לשם כך נתבונן במילים אותם אומר משה לעמו: “וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן הוֹדִעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה’ יִחְיֶה הָאָדָם.” (דברים ח ג)

המילה “יחיה האדם” חוזרת פעמיים בפסוק. חזרה שנראית על פניו מיותרת. התרגום שם לב לעניין ובחר לתרגם אותן באופן שונה:

“בְּדִיל לְהוֹדָעוּתָךְ אֲרֵי לָא עַל לַחְמָא בִּלְחוֹדוֹהִי מִתְקַיַּם אֲנָשָׁא אֲרֵי עַל כָּל אַפָּקוּת מֵימַר מִן קֳדָם יְיָ חָיֵי אֲנָשָׁא׃”

את המופע הראשון שבמילים “לא על הלחם לבדו יחיה האדם” תרגם “מתקיים” ואילו את המופע השני שבמילים “על כל מוצא פי ה’ יחיה האדם”, השאיר את הצורה העברית המקורית “חיי”. מדוע זה כך?

נראה לי להציע, שהתרגום מבקש ליצור אבחנה בין שתי רמות חיים, בין הרמה הנמוכה של צרכי קיום בסיסיים, שהמרכזי בהם הוא לחם. לבין הרמה הגבוהה של החי – “על כל מוצא פי ה'”, הוא מי שמחובר לה’ אלוקיו וחי חיים רוחניים מלאים ועמוקים.

במידה מסוימת החלוקה מזכירה את “פירמידת הצרכים” של אברהם מסלו בה הוא מחלק בין צרכי הקיום הבסיסיים המצויים בבסיס הפירמידה, לבין אלו שזכו להגיע לראש הפירמידה – לחיים של משמעות. אך לעומת מסלאו המדבר על מדרג רציף, אצל התרגום ההבדל הרבה יותר דרמטי. חכמינו במקומות שונים נדרשו למשמעות המושג חיים רוחניים וקבעו: “רשעים בחייהם קרויים מתים” כי הם חיים חיים גופניים חלקיים בלבד, נטולי רוחניות, לעומתו האדם הרוחני עליו נאמר “ואתם הדבקים בה’ אלוקיכם חיים כולכם היום”.

מכאן עשו צמד המילים את הדרך אל ברכת “שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה” וכעת מובן שגם בברכה אין חזרה סתמית על מילים נרדפות ‘לתפארת המליצה’, אלא שמחה כפולה על כך זכינו גם לתנאי קיום נאותים וגם לחיות במובן העמוק והמשמעותי של המילה ‘חיים’.

אך נוסיף ונקשה, אם כן מדוע שהחיינו לפני וקיימנו? הרי לכאורה הסדר צריך להיות “שקיימנו והחיינו” כך כרונולוגית נכון יותר, כי הרי ה’קיום’ קודם ל’חיים’. וכן נכון לעלות מהנמוך לגבוה (בחינת “מעלים בקודש”)?

גם התשובה לשאלה זו מתבקשת מאליה, רק מי שמגיע למדרגת ‘חי’ באמת, מסוגל להודות על ה’קיים’. לעומתו הנמצא במדרגת קיים, במצב הישרדותי בלבד אינו פנוי לכך (לדוגמה מצבם ההישרדותי של ישראל במצרים “ולא שמעו אל משה מקצר רוח ועבודה קשה” הם גם וודאי לא ברכו על הקיים..). היה מי שאמר “זה שאתה נושם לא אומר שאתה חי” ונכון להוסיף: “רק כשאתה חי אתה מסוגל להודות שאתה נושם”.

נשוב אל הרב פישמן, שהרגיש באותו מעמד גדול את כל עצמת החיים לא רק הפרטיים אלא הכלליים – חיים של אומה. הוא הרגיש את משמעות החיים של עם בארצו. הוא הרגיש את עוצמת החיים של עם שזכה שוב לחיות חיי חירות ועצמאות. הוא הרגיש וכך חשו רבים באותה שעה, את כל עוצמת הרגע בו “שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזמן”. כאדם מאמין הוא ידע לברך על הזמן שהגיענו, בשם ומלכות כי לא היה מתרחש ללא ברכת שמים, ששרתה במעשה האדם.

69 שנים חלפו מאז ברך הרב פישמן את הברכה וכבר המדינה הפכה מאז למובן מאליו. התרגלנו כל כך עד, שאיננו מבחינים עוד בנס קיומה, אלא בעיקר במומיה וקלקוליה. ובכל זאת גם על סף 70 שנותיה, רב הטוב עד מאוד ועוד העתיד לפניה וברוך המקום שזיכנו לראות קיומה בעיננו

חובה על כל שעינו טובה וליבו פתוח לברך בשם ומלכות גם השנה:

“ברוך אתה ה’ שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה.”

הרב טייכטל באם הבנים שמחה (רצ”ב) מביא בשם רבי נפתלי מרופשיץ:

“צריך יהודי להיות גיט און פרים און קליג (טוב וירא שמים וחכם) והאחד ללא השני לא מספיק.

אם הוא טוב לבד – הופך האדם לנואף,

אם ירא שמים לבד – הופך שוטה,

אם חכם לבד – הופך לאפיקורס,

רק אם אדם הוא טוב וירא שמים וחכם – הוא יהודי כמו שצריך להיות”

“מודעות עצמית עשויה להוביל את האדם להבין את חולשותיו ולגרום לו לפשפש במעשיו ולהימנע מלהיגרר להתנהגויות שאינן הולמות, וגם להבין את הסיבות האמיתיות המודחקות שמשפיעות על מצב רוחו. באופן זה, היכולת של האדם לשאוב תגמול מעצמו ולא להיות תלוי בתגובות ובתגמולים של אחרים, היא המאפשרת לו בשלות מוסרית” דברים אלו כותבת רות וולף, (2008, אתיקה טובה לעסקים.) היא צודקת. אבקש להתבונן באותה מודעות מבעד עדשת הפרשה.

וַיְדַבֵּר ה’, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר–נֶפֶשׁ כִּי-תֶחֱטָא בִשְׁגָגָה מִכֹּל מִצְו‍ֹת ה’, אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה; וְעָשָׂה, מֵאַחַת מֵהֵנָּה.” (ויקרא ד א-ב)

קרבנות החטאת מיועדים לכפר על החוטא בשגגה. אולם מדוע מי שחטא אך בשוגג, צריך להביא קרבן על חטאתו? והרי לא התכוון לעבור עבירה, אלא עשה את חטאו בתום לב, למה להעניש אותו על כך?

וישנה שאלה נוספת. בדרך כלל מקובל וכך הגיוני לומר, שמזיד חמור משוגג. לדוגמה, בתורה יש אבחנה ברורה בין רצח שבוצע במזיד, שדינו מוות, לבין רצח בשוגג בו נפטר הרוצח ממוות ומומר עונשו בגלות לעיר מקלט. ואילו בדיני קרבן דומה שהתהפכו היוצרות. כך כותב הרמב”ם בהלכות שגגות (ב,א) “אין אדם חייב חטאת על שגגתו עד שיהיה שוגג מתחילה ועד סוף, אבל אם שגג בתחילה והזיד בסוף או הזיד בתחלה ושגג בסוף פטור מקרבן חטאת.” הרי שבאורח פלא, בדיני קרבן, דווקא עשייה במזיד קלה מחטא שנעשה בשוגג. וזה מאוד משונה…

אפשר כמובן לענות, שהסיבה שהתורה פוטרת את העושה במזיד היא, מכיוון שדינו חמור מכדי לכפר עליו בקרבן, ומתחייב בעונש כבד יותר. יותר ואילו החוטא בשגגה די לכפרתו בהבאת קרבן. אולם דומה שאין הסבר זה מספק משני טעמים. א. התורה לא מתעלמת מהעניין ומתמקדת בשוגג ב. המילים “פטור מקרבן” מרמזות על הקלה בעונשו ולא החמרה.

הסבר מעניין מצוי בפירושו של הרב שמשון רפאל הירש. כך הוא כותב:

“נפש כי תחטא – הנפש היא עיצומה של האישיות, המתגלה בשכל וברצון, והגוף על אבריו וכחותיו מסור לשלטונה והדרכתה, עתה שומה על הנפש להפעיל את שליטתה והדרכתה רק בהתאם לרצון ה’, ולשם כך חייבת גם היא להשתעבד לאש-דת למען ישלוט בה אורה של תורה… מעתה משמעות קרבן חטאת, הנפש יצאה מתחום שלטון רצון ה’, עתה היא חוזרת ומבקשת את קרבת ה’, שטהרת מעשיה תלויה בה. הקרבן המבטא בקשה זו קרוי קרבן חטאת, בעצם בקשת קירבת ה’ מכפרת הנפש על ריחוקה מאש-דת.” (ויקרא ד)

“נפש כי תחטא”- החלק העליון באישיות האדם הוא החוטא בעצם זה שהוציא את עצמו מקרבה ושיעבוד לה’ לפעול ללא התכוונות ומבלי דעת. הרש”ר ממשיך לבאר את תפיסתו:

“שוגג הוא חוטא מחמת היסח הדעת, היינו מפני שברגע השגגה אינו נתון בכל לבו ונפשו לזהירות שמעשהו יהיה כתורה וכמצווה, מפני שהוא כפי ביטוי הנביא [ישעיה סו, ב] “חרד על דברי”. – חוסר החרדה הזאת והקפדה בלתי מדוקדקת על דרכו בחיים, שתהיה כפי התורה והמצווה הן הן עיקר העבירה אשר ב”שוגג”. זהו “הפשע” שבעקבות ה”חטא”, כמו שנאמר [ויקרא טז, טז] “פשעיהם לכל חטאתם”.

הרי שהאדם היהודי נדרש במשך חייו להגיע למודעות עצמית של העומד לפני אלוקיו וחרד לדברו. כאשר הוא חוטא בשגגה הוא מצוי ברמה תודעתית נמוכה, של היסח הדעת והיעדר מודעות משל ירד אותה עת מדרגת אדם לבהמה. מההיבט הזה חטאו חמור יותר מחוטא במזיד המצוי במודעות עצמית ונותר במעלתו האנושית. האויב הגדול של הקודש אינו המזיד אלא השוגג, ממש כמו שאבי אבות הטומאה הוא המוות. בשניהם מאבד האדם את ייחודו וקדושתו המתבטאים ביכולתו הנפשית הייחודית, בהכרתו השכלית ובמודעותו העצמית והופך לגוף חסר מודעות. שגגה היא רגע של מוות.

נביא שתי דוגמאות נוספות לאותו עיקרון. החובה של הניעור משנתו ליטול ידיו. מתבארת ע”י הזוהר בכך שבזמן השינה הוא ללא דעת ומחשבה נמשל כמת, ובשעה שמתעורר שבה אליו תודעתו אך נותרת עוד רוח טומאה על ידיו. רוח טומאה זו אינה דבר מיסטי בהכרח, אלא ביטוי לאותו סילוק דעת ומודעות הפוקדים את האדם הישן.(הזוהר, ח”א קפד, ב)

באופן דומה נבין את הקפדתם הגדולה של חכמינו על עמי ארצות חסרי דעת, לדוגמה:

“ואמר ר’ אלעזר כל אדם שיש בו דעה כאילו נבנה בית המקדש בימיו, שזה ניתן בין שתי אותיות וזה ניתן בין שתי אותיות. … ואמר ר’ אלעזר כל אדם שאין בו דעה אסור לרחם עליו, שנאמר כי לא עם בינות הוא על כן לא ירחמנו עושהו ויוצרו לא יחוננו…. ואמר ר’ אלעזר כל אדם שאין בו דעה לסוף גולה, שנאמר לכן גלה עמי מבלי דעת.” (שם צב א)

העלאת הדעת והמודעות העצמית דורשת הרבה עבודה ואימון במשך כל החיים, אך זו הדרך של הרוצה לקדש את עצמו ואת חייו. ואסיים באמרה של ‘הקוצקר’: “‘יוסיף דעת יוסיף מכאוב’ (קהלת א, יח) – ומה בכך? כדאי לו לאדם להוסיף מכאוב, ובלבד שיוסיף דעת.”

“טשולנט הוא ניצוץ אלוה/ מגן עדן טעמו/… טשולנט הוא מאכל שמים/ שהאל, הוא בכבודו/ משה לימד לרקוח/ במרומי הר סיני” כך כתב היינה בשירו הנוסטלגי על הטשולנט של בית הוריו (מתוך הקובץ “וקדיש הם לא יגידו”, בתרגום שלמה טנאי).

הוא לא היה הראשון ששר שיר הלל לטשולנט, קדם לו רבנו זרחיה הלוי (פרובנס, המאה ה12, ב”ספר המאור”) שכתב את השורות הבאות:

“ומי שאינו אוכל חמין – צריך בדיקה אחריו אם הוא מין (קראי), ואם מת יתעסקו בו עממין (גויים). והמזמין לבשל ולהטמין ולענג את השבת ולהשמין (ממש כך!)- הוא המאמין, וזוכה לקץ הימין. ויש מן החכמים אומרים על השמאל שהוא ימין, ואנו קורין עליהם: מי יתן החרש תחרישון ותהי לכם לחכמה”.

מה יש בו במאכל זה שהפך לכל כך מרכזי בכל עדות ישראל (בשמות שונים “חמין”, “סחינה”, “דפינה” וכדו’) ?

התשובה לכך מצויה בפרשתנו:

“א וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה, אֶת-כָּל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל–וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: אֵלֶּה, הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר-צִוָּה ה’, לַעֲשֹׂת אֹתָם.  ב שֵׁשֶׁת יָמִים, תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן, לַה’; כָּל-הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה, יוּמָת.  ג לֹא-תְבַעֲרוּ אֵשׁ, בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם, בְּיוֹם, הַשַּׁבָּת.”

על המילים האלו “לא תבערו אש” דרשו ב”מכילתא דרבי ישמעאל”:

“ולא יהיה רשאי להדליק לו נר, או להטמין לו את החמין או לעשות לו מדורה?! תלמוד לומר: לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת, ביום השבת אי אתה מבעיר, אבל אתה מבעיר מערב שבת לשבת.” (מס’ דשבתא, ויקהל, א)

חז”ל לימדונו שיש להבין את איסור “לא תבערו אש” כאיסור מלאכה בשבת, לא נאמר בתורה “לא תִבער אש” אלא האיסור הוא על היצירה האנושית. לכן אין כל בעיה עם הבערה שנעשית קודם השבת וממשיכה להתקיים מעצמה כל מהלך השבת.

לעומתם הקראים פרשו אחרת את הפסוק והבינו שאסור שתהיה כל אש בוערת בבית ביום השבת. כך כותב רפאל מאהלר חוקר מנהגי הקראים:

“בניגוד למסורת היהודית הישנה בדבר היתר חמין בשבת, אין ענן מתיר לאכול ביום זה מאכלות חמים, אפילו אם בישלו אותם בערב שבת ונטמנו בתנור… אסור להשאיר נר דלוק או אש בוערת בשבת. יתר על כן: חייב אדם לכבות כל אש שנדלקה במקרה” (מאהלר, הקראים, עמ’ 159)

באופן כללי החגים של הקראים היו יותר דומים לימי אבל מאשר ימי חג, כפי שהם עצמם מעידים על עצמם: “והיום מועדינו אבל הם ובכי ולא שמחה, אשרי אשר ישקוד במועדים לצום ולהתחנן ולהגות ולא לעשות אוכל לנפשו”. מכאן נבין את דבריו של הרז”ה “ומי שאינו אוכל חמין – צריך בדיקה אחריו אם הוא מין”

ההבנה של חז”ל שמותר שתהיה אש בוערת בשבת הדליקה את האור של השבת. כך הפך נר שבת לכל כך מרכזי והדלקתו בברכה מבטאת את כניסתה. כך הפכה השבת היהודית ליום חג מלא אור שמחה והתענגות על מאכלים טובים וחמים. על מנת להתגבר על הקושי של איסור בישול ומלאכה בשבת, המוח היהודי המציא לנו פטנטים ואחד מהם היה החמין. כך התעשרה הגסטרונומיה היהודית בתבשיל ייחודי העובד על עקרון הבישול הארוך (זו משמעות המילה ‘טשו’ – ‘לנדט’ בישול ארוך בצרפתית).

הלכה זו המצליחה לשלב בין עונג שבת מחד לאיסור מלאכה מאידך, מדגימה את היסוד מאזן שהנו מאפיין בולט בהלכה. ניתן לראות אותו בעוד אין ספור הלכות ואדגים אותו מהלכה אחרת שגם בה יש היבט של “לא תבערו אש”, רק אש מסוג אחר….

את המילים משיר השירים: “בִּטְנֵךְ עֲרֵמַת חִטִּים, סוּגָה בַּשּׁוֹשַׁנִּים.” (שיר השירים ז ג) דרשו חכמים:

“‘סוגה בשושנים’ – שאפילו כסוגה של שושנים לא יפרצו בהן פרצות. וזהו שאמר אותו מין לרב כהנא: פסקתם, נידה מותרת להתייחד עם בעלה. אפשר אש בנעורת ואינה מהבהבת? אמר ליה: התורה העידה עלינו ‘סוגה בשושנים’ – שאפילו כסוגה בשושנים לא יפרצו בהן פרצות”. (סנהדרין לז ע”ב, מתורגם)

אותו מין סבר שיש לאסור ייחוד גבר עם אשתו בזמן הנידה, שמה יכשלו באיסור נידה. הוא תמה על ההקלה של חז”ל שנראית לו מסוכנת מאוד “אפשר אש בנעורת ואינו מהבהב?” אפשר שהיצר הבוער לא יידלק מהקרבה הגופנית של הישנים סמוכים בחדר אחד? אך רב כהנא עונה לו שאנו מעדיפים גדר (“סוגה”) של שושנים. דווקא הגבול העדין המחייב את האדם בעידון וריסון עצמי עדיף בעיני התורה. לעומתו, הקצנה בהפרדה מוחלטת היא דווקא תגרום לאפקט ההפוך של הגברת היצר והפיכתו ל”אש בנעורת” (פשתן, חומר דליק במיוחד)

התחלנו משיר הטשולנט של היינה וסיימנו בעקרונות יסוד בתורה. אכן סביב אותו סיר, שעמד במרכז שלחן השבת של המשפחה היהודית עברו טעמים וניחוחות השבת. עברו מסורות המשפחה (שלצערנו נפגמים על ידי המזון אינסטנט ותעשייתי של דורנו). עברו עקרונות יסוד של ההלכה היהודית המאוזנת, של אותו ‘הומאוסטזיס קדוש’ אליו חתרה התורה ללא לאות. כל פעם שהפרנו אותו בהליכה לקצה זה או האחר, שילמנו ומשלמים מחיר כבד ומאבדים את טעמה הכל כך ייחודי של תורתנו…