מלחמת השחרור

מלחמת השחרור -מכונה גם מלחמת העצמאות או מלחמת הקוממיות , היא המלחמה שהביאה בסופו של דבר את ישראל לעצמאות. 
המלחמה התחילה ב 30 בנובמבר 1947, יום אחרי שהתקבלה תוכנית החלוקה של האו”ם בכ”ט בנובמבר והסתיימה ב 20 ביולי 1949.

הגורמים למלחמה : 
המלחמה פרצה עקב התנגדותם של ערביי ארץ ישראל ומדינות ערב להחלטת האומות המאוחדות להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. 

המצב בירושלים לפני המלחמה: 
ערב מלחמת העצמאות גרו בירושלים כ-100,000 תושבים יהודים לעומת כ-65,000 תושבים ערבים. 
העיר הייתה מוקפת מכל עבריה יישובים ערביים שחלשו על דרכי הגישה אליה מכיוון מזרח, צפון ודרום. בגלל מיקומה הגיאוגרפי. 
המוצא היחיד של ירושלים לאזור רצועת החוף העברית היה הכביש שהתפתל ממערב לעיר בין ההרים בואכה באב אל ואד -שער הגיא שבו היו עוברות שיירות האספקה לירושלים הנצורה ושימש מקום מסתור והתקפה של ערביי הכפרים הסמוכים על המכוניות העוברות. רבות מהן נפגעו, ומלוויהן נהרגו. ומשם המשיך דרך חולדה לתל אביב וליישובים היהודיים בשפלת החוף. 
מרבית האוכלוסייה היהודית בירושלים שכנה בעיר המערבית, בעוד שהתושבים הערביים גרו בעיקר במזרחה. יתרה מזו, השכונות והאזורים היהודיים לא היוו רצף אחד, ואחדים מהם היו מבודדים בתוך שכונות ערביות כשהם מנותקים מירושלים העברית. כך הרובע היהודי, שבלב בעיר העתיקה הערבית, וכך גם המרכז המסחרי הישן שממערב לעיר העתיקה, בית הכרם ובית וגן במערב העיר, הר הצופים בצפונה של העיר, תלפיות בדרום ועוד. 
נוסף על הבידוד של השכונות העבריות בתוך העיר, נמצאו מבודדים גם מספר יישובים במרחב שמחוץ לעיר שחיו בתוך סביבה ערבית. ביניהם נווה יעקב ועטרות בצפון העיר, רמת רחל בדרומה , הרטוב במערבה וכן יישובי גוש עציון, סדום וצפון ים המלח. 
בחודש מארס 1948 נחסם עורק תחבורה היחידי אל העיר, ועמו נחסמה גם האפשרות להביא הספקה , מזון ,ציוד, חומרי רפואה, נשק ותחמושת לירושלים – העיר הושמה במצור. בנוסף הותקפו והופגזו שכונות העיר יומם ולילה. 
כדי לחלק בצורה נכונה לאוכלוסייה האזרחית את המעט שהיה, הונהג בעיר משטר שבו חולקו המזון והמים בהקצבה. ככל שעבר הזמן החמירה המצוקה והקריאות לעזרה הלכו וגברו. 

מבצעים צבאיים לשחרור ירושלים 
במהלך אפריל, מאי ויוני 1948 תוכננו ובוצעו מספר מבצעים צבאיים גדולים בדרך אל העיר במטרה לפרוץ את המצור עליה ולחברה לשפלה העברית.
המבצעים: “נחשון“, “הראל” “מכבי“, “בן נון” ו”יורם“
במבצעים אלה נכבשו משלטים לאורך הדרך לירושלים, והוסר האיום הערבי על הדרך. 
בחודש יוני, תוך כדי הקרבות, אותרה דרך חלופית שהוכשרה להעברת שיירות מזון והספקה לירושלים – הלא היא “דרך בורמה“. בכך הוסר חלקית, בחודש יולי, המצור על ירושלים לאחר כשבעה שבועות. 
לאחר קרבות “עשרת הימים“ (9 עד ה-18 ליולי 1948) שבהם נכבשו שטחים והורחב פרוזדור ירושלים, נסללה דרך נוחה יותר שכונתה “דרך הגבורה” (ויותר מאוחר “כביש הגבורה”). 

לאחר סיום מלחמת העצמאות 
ירושלים, שהייתה אמורה להיות עיר בינלאומית עפ”י תוכנית החלוקה, נחלקה לשניים כאשר ישראל מחזיקה בחלקה המערבי (המודרני) ואילו ירדן מחזיקה בחלקה המזרחי, שכולל גם את העיר העתיקה ואת הר הבית והכותל המערבי שבתוכה. 
בלב העיר עבר גבול –  מעבר מנדלבאום שהיה מעבר הגבול עם ממלכת ירדן היחיד בין שני חלקיה של ירושלים, בין השנים 1948 -1967. הגבול חצה שכונות, רחובות ובתים והותיר עיר שסועה ובלבה חומה שהפרידה בין ירושלים הישראלית לירושלים הירדנית.
העיר הלכה והתפתחה למרות קו הגבול שביתר אותה במרכזה בגדרות, בעמדות צבא ובשדות מוקשים.עוד בעצם ימי המלחמה ראתה המדינה הצעירה את ירושלים כעיר בירתה. 
מיד לאחר המלחמה הוחל בהעברתם של משרדי הממשלה אליה ונקבע בה מושב הכנסת. 

טדי קולק שהיה ראש עיריית ירושלים משנת תשכ”ה (1965) העיד כי המצב בירושלים היה קשה מאד. לא עבר כמעט חודש בלי שמישהו יהרג או יפצע… או לפחות יפגע מאבן שהוטלה מן החומה… בירושלים החצויה הרגשת שאתה בחזית. ​​​​

​