במעגל השנה העברית
חודש אדר
פורים – פרשת זכור
פרשת “זכור”
בשבת הסמוכה לפורים מוציאים שני ספרי תורה. בראשון קוראים את פרשת השבוע ובשני מפטירים מפרשת “זכור את אשר עשה לך עמלק” עד “לא תשכח” (דברים פ’ כה פס’ יז-יט).
פרשת זכור היא מצוות עשה מן התורה ולכן הלכות ודקדוקים רבים נכתבו סביב פרשה זו. אחר קריאת פרשת זכור מפטירין ב-“פקדתי את אשר עשה עמלק” (שמואל א’ פ’ טו פס’ ב-לד).
במהלך הדברים הבאים ננסה לברר מי הוא עמלק ובמה שונה מיתר גויי הארץ אשר הציקו לישראל ולא נצטווינו לנהוג בהם כשם שנצטווינו עם עמלק.
מוצאו של עמלק
בבראשית לו’ פס’ יב’ נאמר: “ותמנע היתה פילגש לאליפז בן עשיו ותלד לאליפז את עמלק”. יוצא כי עמלק היה מצאצאי אברהם אבינו.
מה ראה הכתוב לציין כי עמלק נולד לפילגש אליפז יכל הכתוב להזכיר את עמלק ברשימת בניו של אליפז שהחלה כבר בפס’ יא’?
אלא רצה הכתוב להודיע שבחו של אברהם שהכל רצו להשתדך עמו.
תמנע הייתה בת אלופים יושבי שעיר ובקשה להצטרף לזרעו אפילו כפילגש (סנהדרין צט עמ’ ב).
מוצאו של עמלק מצאצאי עשיו עומדת בסתירה לנאמר קודם למקור זה:
בבראשית פרק יד’ פס’ ז’ במלחמת הארבעה את החמשה נאמר: “וישבו ויבאו על עין משפט היא קדש ויכו את כל שדה העמלקי”
רש”י: בעקבות ב”ר מ”ב ז’ שחש בסתירה זו מפרש כי “עדיין לא נולד עמלק ונקרא על שם העתיד”.
רמב”ן: מעדיף לפרש ולומר כי “היה בימים הקדמונים אדם נכבד מבני החורי יושבי הארץ ומושל על הארץ ושמו עמלק ואליפז קרא שם בנו על
שם האיש ההוא”.
המדרש בילקוט שמעוני על פרשת “כי תצא” כה’ דורש שמו של עמלק.
“עמלק – עם לק שבא ללוק דמם של ישראל ככלב.למה היה דומה לזבוב שהוא להוט אחר המכה, כך היה עמלק להוט אחר ישראל ככלב”.
מקומו ומעמדו של עמלק:
העימות הראשוני בין עמלק ובין ישראל היה ברפידים “ויבוא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים” שמות יז פס’ ח’. ראב”ע במקום מפרש – “עמלק
היושב בארץ הנגב”. פירוש זה הוא המשך לנאמר בבמדבר פרק יג’ פס’ כט’: “עמלק יושב בארץ הנגב…”
המרגלים שרצו להרפות ידי ישראל מלעלות לארץ המובטחת תארו את הקשיים העומדים בפני העולים.
בין הקשיים הפיסיים לכיבושה של הארץ מנו המרגלים גם את שכניה של א”י כמו העמלקים.
שכניה של ארץ זו הם אותם השכנים שנפגשו בהם בצורה לא נעימה ברפידים מיד עם צאתם ממצרים עובדה שודאי נחרטה עמוק בזכרונם של היוצאים.
עמלק לאחר שהתאושש מתבוסתו ברפידים מכה בישראל בניסיון העפלה אל ראש ההר כפי שנאמר: “וירד העמלקי והכנעני היושב בהר ההוא ויכום ויכתום עד חרמה” (במדבר יד’ מה’) .
יוצא כי מקומו הגיאוגרפי של עמלק בשכנות עם ישראל היווה איום קשה לישראל כבר עם צאתם ממצרים ועד כניסתם אל הארץ המובטחת כפי שנראה בתקופת השופטים.
העמלקים ששכנו בדרומה של הארץ שמחו להגרר בכל הזדמנות שיש להכות ולהציק את ישראל.
אנו נפגשים בהם בתקופת השופטים כמצטרפים לקואליציה של עגלון מלך מואב.
עגלון אוסף אל מחנהו את עמון ועמלק – שופטים ג’ פס’ יד: ‘ “… ויאסוף אליו את בני עמון ועמלק וילך ויך את ישראל
ויירשו את עיר התמרים”.
העמלקים עם שודד ונודד שמח להצטרף לכל מחנה אשר ביקש לפרוע פרעות בישראל. הם נדדו בעיקר במדבר סיני, בנגב המערבי ופעמים עברו גם למדבריות המזרח הגובלים במואב ועמון כפי שתואר בספור עגלון מלך מואב.
בימי גדעון התחברו המדינים לעמלקים ולבני קדם להרע ולהשחית את יבול הארץ בארץ הנגב עד אשר דל ישראל מנכסיהם, כפי שמתאר הכתוב
בשופטים ו’ פס’ ג’.
עמלק בכל המקורות שהזכרנו הופיע כגוי אשר שמח בכל הזדמנות להצטרף לבריתות ולעמים שונים ובפרט שיהיה אפשר להכות בישראל ולעושקו.
מתקפת עמלק על יוצאי מצרים:
בספר שמות פ’ יז פס’ ח’-ט’ מתאר הכתוב את מתקפת עמלק בישראל שאך זה יצאו ממצרים. אירוע זה נשנה בדברים כה’ פס’ יז’-יט’. שני המקורות
מתארים את עמלק העם המושחת המזנב בישראל העייפים והיגעים.
ננסה לבחון כל מקור לגופו ונראה במה שונה מקור אחד ממשנהו.
תיאורו של עמלק הבא על ישראל ברפידים להילחם מופיע מיד אחר הבעת הספקנות של ישראל ביכולתו של הקב”ה להושיע אותם : “…ויקראו שם המקום מסה ומריבה, על ריב בני ישראל ועל נסותם את ה’ לאמר היש ה’ בקרבנו אם אין” (שמות יז/ז).
רש”י שראה קשר בין פלישת עמלק לבין חוסר האמונה של ישראל מבאר כך:
“סמך פרשה זו למקרא זה לומר תמיד אני ביניכם ומזומן לכל צרכיכם ואתם אומרים היש ה’ בקרבנו אם אין חייכם שהכלב בא ונושך אתכם ואינם צועקים אלי ותדעון היכן אני”.
המכילתא (מדרש הלכה לשמות) מוצא קשר בין האירוע המתואר לבין שם המקום בו ארעה התקלה הקשה והעימות עם עמלק.
“אין רפידים אלא רפיון ידים לפי שרפו ידיהם מדברי תורה לכך בא השונא עליהם”. היעדר האמונה, הספקנות הם אשר הזמינו את אותו אוייב אשר לא ידע מעצורים ובא להילחם על ישראל.
הקרב על עמלק:
בהכנה לקראת קרב זה מתבקש יהושע לבחור לו אנשים. נחלקו הפרשנים במכילתא: ר’ יהושע ור’ אליעזר. לדעת ר’ יהושע נתבקש יהושע לבחור
“אנשים גיבורי חיל” ואילו לדעת ר’ אליעזר נתבקש לבחור “יראי אלוקים”.
נראה כי מחלוקת זו באה לבטא נקודת השקפה שונה במלחמה זו.
מלחמת עמלק היא מלחמה ראשונה שאינה בדרך ניסית,זוהי מלחמה ראשונה הבאה להדריך את יהושע כיצד לנהוג עם האויב בכניסה לארץ.
משה חשש כי במלחמה זו לא תבוא תשועה ניסית בשל העדר האמונה שהפגינו ישראל ולכן ביקש גם התארגנות טבעית.
אם נעיין בכתובים נראה כי היה כאן שילוב של שני הכוחות גם יחד.
מחד קיימת בחירה של אנשים שהם אנשי חיל, מאידך משה אהרון וחור עלו על ראש הגבעה וכאשר הרים משה ידו גבר ישראל וכאשר הניח ידו גבר עמלק.
מלחמה זו שניהל יהושע ועודד משה הסתיימה במפלה קשה של עמלק אך הייתה זו החלשה בלבד ושוב הצליח להתאושש ולהכות בישראל.
יוצא כי במלחמה זו היה שילוב של ני כוחות בסיסים .
יהושע ואנשי החייל מיצגים את המלחמה הטבעית ואילו משה מייצג את המלחמה הניסית.
בניית המזבח בתום המלחמה וההצהרה: “ויקרא שמו ה’ ניסי“ באה להודיע כי אומנם נצחו ישראל את אויביהם בחרב אך יש לזקוף הצלחה זו לה’, ה’ הוא המנחיל ניצחון ולא חרב האדם.
את המלחמה הזו נדרש משה להנציח ולתבוע מעם ישראל את הכחדת עמלק לדורות.
“ויאמר ה’ אל משה כתב זאת זיכרון בספר ושם באזני יהושע כי מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים”.
משה נצטווה גם לכתוב לזיכרון וגם להשמיע באוזני יהושע כי יש לבטל כל זכר עמלק.
יש המפרשים כי הכתיבה וההשמעה באוזן באה למנוע אי הבנה בדין זה.
יכולנו להבין כי יש למחו את זכר עמלק היינו רק הזכרים.
אך ההשמעה באוזן – ההגייה הנכונה – זֵכֶר (בצירה וסגול) תורה לנו כי יש להשמיד גם את בהמתם ולא כפי שעשה שאול שחס על הצאן (שמואל א’ טו’) ופגע רק בזכרים.
שמואל שנוכח בהעדר מילוי הציווי האלוקי על ידי שאול השלים את השחתת עמלק: “וישסף שמואל את הגג לפני ה’ בגלגל”.
הנצי”ב (ר’ נפתלי צבי מווליז’ין) בפירושו “העמק דבר” לשמות יז’ מתייחס לציווי זה באורח אחר: הציווי “כתוב זאת זיכרון בספר” מיותר היות וכל תורת משה זיכרון, יתרה מזו הציווי החל עלינו למחה את זכר עמלק ובמקביל אנו מצווים לזכור את אשר עשה עמלק עומד בסתירה .
אלא הכוונה “לתעודת עמלק בעולם” – היינו מחיית עמלק בעולם אין הכוונה רק לחיסולה של אומה מסוימת אלא הכוונה לחיסול תכלית ויעוד שהציב עמלק שנחשב “ראשית גויים” (במדבר כד’ כ’).
עמלק בא להילחם בהשגחה האלוקית.
זה העניין אשר יש לזכור וממלא ימחה שמו של עמלק.
ה’ גזר מלחמה על עמלק לנצח ואין כיסאו שלם עד אשר ימחה שמו של עמלק.
בפסוקים אלו שוב אנו שומעים את סיפור עמלק אך היות ואנו יודעים כי התורה אינה חוזרת סתם על סיפור או מצווה. ננסה לבחון במה מקור זה
שונה מהנאמר בשמות שהובא לעיל.
פסוקים אלו עוסקים בצווי המעשי – “זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים”.
בשמות יז’ הופיע סיפור המעשה המתעד את הופעתו של עמלק ומלחמת ישראל מיד עם צאתם ממצרים לעומת זאת הפסוקים כאן מתארים ומדגישים את תכונותיו הנוראיות של עמלק – רשעות שאין כדוגמתה. עמלק התנפל על היוצאים ממצרים באופן פתאומי, בדרך כאשר “אתה עייף ויגע ולא ירא אלוקים” (דברים כה’ יח’) כשלהתנפלות הזו לא קדמה שום סיבה מוצדקת או כל עילה מצד ישראל.
ההתנפלות על ישראל נבעה מתכונה שאפיינה את עמלק והוא לא ירא אלוקים.
עובדה זו מתבארת מתוך דיוקם הפרשני של רש”י וראב”ע, היות ולכאורה תכונה זו מתקשרת לישראל כפי העולה מהפסוק.
רש”י: “ולא ירא – עמלק מאלוקים מלהרע לך”.
ראב”ע: “ולא ירא – שב אל עמלק”.
אור החיים: “עיף משעבוד מצרים ויגע מטורח הדרך ולא ירא אלוקים ובזה בא המורך בלבבך…” ישראל הם אשר היו עייפים ויגעים ולא יראי אלוקים.
פירושו זה מתקשר יפה לסמיכות העניינים שהזכרנו בראשית הדברים ואילו הפירושים הראשונים מתבססים על טעמי המקרא.
לפי ההסבר הראשון הפסוק עוסק בשני נושאים. חציו הראשון עוסק בישראל ומתאר את ישראל עייף ויגע,(עד לאתנחתא) ואילו חציו השני של הפסוק עוסק ברשעותו של עמלק אשר לא ירא את האלוקים ויצא להילחם בישראל.
עמי הארץ לא עבדו את ה’, אך ידעו לירא את ה’. יראת ה’ אינה בהכרח קיום מצוות.
יראת ה’ מתפרשת כדאגה לחסר הישע. עמלק התנפל וזנב בישראל חסרי הישע, ללא כל סיבה.
עמלק היה נווד ופשט על עוברי הדרכים והתנכל לישראל ללא כל הצדקה כפי שראינו כאן וכן בתקופת השופטים.
הכתוב אינו חוסך בתיאור התנהגותו הגסה והחצופה של עמלק ומתארת את פלישתו כך: “אשר קרך בדרך…”
שלושה פירושים ניתנו לביטוי זה:
א. לשון מקרה.
ב. לשון קרי, היה מטמא את ישראל במשכב זכר.
ג. לשון קור, כל אומות העולם היו יראים את ישראל משל לאמבט חם שאף אחד לא העז להיכנס בו עד אשר קפץ אחד צננו ומאז החלו להיכנס לתוכו, כך עמלק . אומות העולם לא העזו להתקרב לישראל ועמלק ניפץ מציאות זו וצינן את האמבט לכל האחרים.
כיצד יש לזכור את עמלק:
הספרי: ( מדרש הלכה לדברים) על המילים “זכור את אשר עשה לך עמלק” מפרש: “…שתהא שונה בפיך… בפה ולא תשכח בלב”.
רמב”ן: “..והנכון בעיני שלא תשכח מה שעשה לנו עמלק עד שנמחה שמו...ונספר זה לבנינו ולדורותינו”.
מצוות זכירת עמלק ברוח זו אנו מוצאים בתפילת השחרית יום יום וכן במועד מיוחד כפי שצויין לעיל ב“שבת זכור”.
בתום תפילת שחרית נוהגים לומר שש זכירות כמנהג אשכנז או עשר זכירות כמנהג הספרדים.
אחת הזכירות היא זכירת עמלק.
לעתיד לבוא:
“שלוש מצוות נצטוו ישראל בשעת כניסתן לארץ:
א. למנות להם מלך שנאמר: “שם תשם עליך מלך”.
ב. להכרית זרעו של עמלק שנאמר: “תמחה את זכר עמלק”.
ג. לבנות את בית הבחירה שנאמר “לשכנו תדרשו”.
הכחדת עמלק היום:
“מאז בא סנחריב בלבל את האומות” יוצא כי היום אין אנו יכולים להתייחס לאף אומה במונחים שנצטווינו כלפי עמלק.
הקשר למגילת אסתר ופרשת עמלק:
“איש יהודי…בן קיש…איש ימיני…” הכתוב מפרט מוצאו ויחוסו של מרדכי היהודי. עובדה המחזירה אותנו לסיפור מוצאו של המלך הראשון – שאול. שאול המלך בן קיש משבט בנימין נצטווה להשמיד את עמלק ולא קיים מצווה זו באופן מושלם. בא מרדכי שהיה מזרעו והשלים השמדת עמלק.
מקומה של מגילת אסתר בתנ”ך:
אנשי כנסת הגדולה סרבו בראשונה להכניס את המגילה לאסופה המקראית (מגילה ז’ ע”א).
בקשה אסתר מחכמים “כיתבוני לדורות”
אמרו לה : “הלא כתבתי לך שלישים” ( משלי כב’ כ’ ), יש לכתוב את כתבי הקדש רק בשלושה חלקים ולא רביעים, ומצאו בסיס לכתיבתה שכתוב ” כתב זאת זיכרון בספר “:
“כתב זאת” – ספר שמות וספר דברים.
“זיכרון” – מה שכתוב בנביאים.
“בספר” – מה שכתוב במגילה.
מסורת עתיקה הייתה בידי אנשי כנסת הגדולה כי כתבי הקדש יכולים להיכתב רק בשלושה קבצים: תורה נביאים וכתובים, ולכן סרבו לפתוח קובץ נוסף עבור מגילת אסתר עד אשר מצאו רמז בפסוק “כתב זאת זיכרון בספר” וצרפו את מגילת אסתר בכתובים.
בתקופת התנאים קבע ר’ שמעון בר יוחאי “רות ושיר-השירים ואסתר מטמאין את הידים “ שהרי לפי חיבתן טומאתן “וכל כתבי הקודש מטמאים את הידיים” יוצא כי יש להכניס את המגילה לאסופה המקראית.
גם בתקופת האמוראים לא פסקה המחלוקת וכאן אמר האמורא שמואל כי “אסתר ברוח הקדש נאמרה.”
מחלוקת זו לא פסקה גם בתקופה החדשה, החוקר צונץ נסה להתריע נגד מגילת אסתר שלא נזכר בה שם ה’ אפילו פעם אחת ואילו “המלך” מופיעה
187 פעמים.