​לשון הצווי “וכי תבאו אל הארץ” מורה על הקשר ההדוק בין חובת ההגעה אל הארץ לבין חובת הנטיעה.
על הקשר זה כותב בעל אור החיים (ר’ חיים בן עטר).
ג’ מצוות נאמרו כאן:
א. ביאת הארץ ע”ד אומרם הכל מעלין לא”י.
ב. לנטוע כל עץ מאכל לשבת הארץ.
ג. לנהוג שני ערלה.

 ​בעל אור החיים רואה כאן את שילובן של שלוש המצוות וקיומן בארץ – “כי תבואו אל הארץ”.
​דברי בעל אור החיים משלימים את דברי המדרש:
אל תאמרו נשב ולא נטע, אלא היו זהירים בנטיעות.
כשם שנכנסתם ומצאתם נטיעות שנטעו אחרים, אף אתם היו נוטעים לבניכם, שלא יאמר אדם אני זקן, כמה שנים אני חי מה אני עומד ומתייגע לאחרים? למחר אני מת!… לפיכך אמר להם הקב”ה לישראל אף על פי שתמצאו אותה מלאה כל טוב לא יבטל אדם מן הנטיעות, אלא כשם שמצא ,עוד יוסיף ויטע, אפילו יהיה זקן”. [מדרש תנחומא פי קדושים ויקרא רבה פ’ כה].

​את דברי המדרש ואור החיים ניתן להבין במספר הבנות – 
א. אין להשלים עם נטיעותיהם של הכנענים שישבו בארץ ונטעו אותה. אלא יש לנטוע מחדש בקדושה ובטהרה.
ב. אין להיתפס לייאוש ולרפיון בנטיעה בשל גילו ומצבו של אדם אלא יש להמשיך ולקיים את הארץ לאחרים. 

 ​על כך מעיד בעל המדרש על ספר קהלת. 
“בשעה שברא הקב”ה את האדם הראשון, נטלו וחזרו לפני כל אילני גן עדן ואמר לו: ראה מעשי כמה משובחים המה! וכל מה שבראתי, בשבילך בראתי. תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי שאם תקלקל אין שיתקן אחריך.” [קהלת רבה ט].

​הנטיעה היא יצירה אלוקית, יצירה שעלינו לשמרה ולחקותה וחלילה לא להשמידה. אנו מצווים להמשיך ביצירה ולטפחה.
המדרש אינו עוסק רק בעץ מאכל אלא בכל עץ גם אם אינו מניב פירות.