היציאה מהחומות

במעגל השנה העברית

חודש אייר
יום ירושלים – תולדות העיר ירושלים
היציאה מהחומות

עד אמצע המאה ה-19 השתרעה ירושלים על השטח המתוחם בין חומות העיר העתיקה בלבד, שהייה מחוץ לחומות.  
הרובע היהודי בירושלים איכלס את כל היהודים שישבו בירושלים, (כ- 14 אלף יהודים).
בעקבות זאת הייתה צפיפות רבה, מחירי הדירות היו גבוהים מאוד, תנאי החיים היו גרועים.
היהודים חששו לגור מחוץ לחומות מתוך חשש מהתקפות של בדואים ושודדים, כמו כן מחשש ש “כַּספֵי החַלוקָה” לא יגיעו ליעדם, מה עוד ששירותים היו בתוך העיר.
“היציאה מן החומות” הוא כינוי לתהליך בניית שכונות המגורים היהודיות החדשות בירושלים, מחוץ לחומות העיר העתיקה, החל משנת 1860. 
השכונה הראשונה שנבנתה מחוץ לחומות העיר העתיקה היתה “משכנות שאננים” .
שכונה זו נבנתה על-ידי  משה מונטיפיורי  שפעל להרחבת הישוב היהודי מתוך חשש שיהודים לא ירצו לעלות יותר לארץ.  מצד שני מצוקת הדיור, המגיפות, הטיפוס והחולירע שהתפשטו בירושלים דחפו יהודים להתיישב מחוץ לחומות. 
היה זה מעשה אמיץ. שערי העיר העתיקה ננעלו בלילות ולכן נדרש אומץ לב מיוחד לשהות מחוץ לחומות העיר. 
ב-1869 יִיסֵד, יחָד עם עוֹד חברים שהִתאגדוּ באַגוּדָה, את שכוּנַת  נחלת שִבעָה והקִים בָּה את בֵּיתוֹ. 
כעַבוֹר כמה שָנִים, היָה בֵּין מיָיסדֵי שכוּנַת  מאה שערים  שהתאגדו בצורה דוֹמָה. 
הוא גם חשָב שיש להַעִיז ולהִינַתֶק מתרוּמוֹת  “כַּספֵי החַלוקָה” להעיז ולאפשר עצמאות.

חלק מן השכונות החדשות הוקמו ביוזמת נדבנים מחו”ל, כדוגמת “משכנות שאננים” וחלקן הוקמו ביוזמות עצמאיות של תושבי ירושלים כמו  מחנה ישראל .