הייחוד של חצר השותפים
לחץ להורדת קובץ WORD של העמקה בעיקרון המייחד את חצר השותפים
(א) מטרות השיעור:
ידע:
- א. הבהרת הסיטואציה המשפטית שלפנינו.
- ב. הסבר פשוט ביותר מה המייחד את חצר השותפים בסיטואציה כזו.
מיומנות:
היקש- מהדין היבש המופיע במשנה אל הסיטואציה שבה הוא מכריע והעיקרון שמאחוריו. הכוונת המחשבה אל כיוונים אלה במהלך הלימוד היומיומי תעמיק את המחשבה של התלמיד בכל תחומי החיים בעז”ה.
(ב) קישור לפשט:
בלימוד פשט המשנה ראינו שכותל חצר שנפל- חולקים באבנים ובמקום והנימוק הוא במילה אחת: “לפיכך”. שאלנו: לפי ש….מה? מה הסיבה לכך שחולקים? קודם-לכן במשנה ראינו שתי חובות: חובת שני הצדדים לבנות כותל, חובה לבנות באמצע. לאיזה מהם מתייחס ה-“לפיכך”? בשל איזה מהם הדין הוא שחולקים?
(ג) מבוא:
במשנה (מקור א’) רק כתוב מה הדין. חשוב להבהיר שמאחורי כל דין כזה ישנה סיטואציה משפטית שהדין הזה מתייחס אליה ומכריע בה. שתי שאלות חשובות מאוד יש לשאול כאן: א’ מהי הסיטואציה המשפטית שבה הדין הוא שחולקים? ב’ מהו העיקרון המשפטי שממנו המשנה גוזרת שהדין כן?
הסיטואציה היא שאחד הצדדים טוען שהאבנים שלו (כי בנה לבד את הכותל או כי קנה אותם מהצד השני) והצד השני טוען שהם של שניהם. בגמרא בדף ד’ (מקור ב’) מתברר שהאבנים נמצאות ברשותו של זה שטוען שהם שלו בלבד. למרות שהצד השני רוצה להוציא ממנו את האבנים, תהליך שכרוך בדרך-כלל בהבאת הוכחה- כאן מוציאים מידי מי שמחזיק באבנים ומחלקים חצי-חצי! (לסיכום- מקור ג’)
העיקרון המשפטי שמכריח אותנו להוציא ולחלק נובע מכך שמשהו מייחד את ‘חצר השותפים’. שני דברים נבהיר כעת כדי להבין את אותה ייחודיות: א’ הדין בסיטואציה דומה שלא בחצר משותפת. ב’ מה מייחד חצר משותפת.
בדרך כלל אם לראובן יש חפצים ובא שמעון וטען שהם שלו- לא מוציאים מידי ראובן. אפילו אם שמעון יביא הוכחות לכך שהחפצים האלה היו שלו- ראובן יכול לטעון שהוא קנה אותם משמעון ואנו נאמין לו. זה נקרא: “חזקה מה שתחת יד אדם- הוא שלו!” (מקור ד’)
בחצר השותפים ישנה הבעיה של “היזק-ראייה” ותקנו חכמים שיש חובה להסיר נזק זה, החובה חלה על שני הצדדים כיון ששניהם מזיקים זה-את-זה, חייבים לבנות כותל מכספם ועל שטחם שיסיר את הנזק.
לפי דעה אחת (מקור ה’) כתוצאה מעיקרון זה אי-אפשר לטעון שבנית לבד. אם היית טוען שקנית או כל טענה אחרת- היינו מאמינים לך. אבל שבנית לבד- לא. כי חכמים הכריחו את שני הצדדים להשתתף בבנייה וכלל לא מתקבל על הדעת שלא ניצלת את ההזדמנות הכספית הזו.
לפי דעה שנייה(מקור ו’ וז’) היזק הראייה חמור ועד שלא מביאים עדים שצד מסוים מחל על נזק זה- הוא לעולם יכול לחזור בו ולטעון שזה מפריע לו. המשמעות של חלוקת חצר באופן שרק אחד הצדדים בנה את הכותל היא= שהצד השני מחל על היזק-הראייה ומבחינתו לא לשלם על זה. מסיבה זו אי-אפשר לטעון שבנית לבד מבלי שמביאים עדים שהצד השני ויתר על היזק-ראייה. אולם, גם אי-אפשר לטעון אף טענה אחרת (שקנית את האבנים) משום שהחומרה של היזק ראייה בעצם אומרת שהיתה כאן שותפות באבנים וכדי להוציא מידי השותפות עליך להביא ראייה.
חשוב להבין שכעת זו מחלוקת ראשונים. אך בהרחבה לדף ג’ ע”א מתברר היסוד הלמדני שעומד בבסיס שיטת התוספות.
מקורות הרחבה:
| 1. הבנת המקרה המשפטי: | |
| א. משנה בתחילת בבא-בתרא: “השותפין שרצו לעשות מחיצה בחצר – בונין את הכותל באמצע…לפיכך, אם נפל הכותל – המקום והאבנים של שניהם“ |
ב. גמרא שם דף ד’ ע”א: “לפיכך, אם נפל הכותל – המקום והאבנים של שניהם. פשיטא! לא צריכא, דנפל לרשותא דחד מינייהו, אי נמי דפנינהו חד לרשותא דידיה, מהו דתימא: ניהוי אידך המוציא מחבירו עליו הראיה, קמ”ל“ |
| ג. רש”י ד”ה “לפיכך”: “לפיכך – הואיל ובתחילת הבנין חייבום חכמים לבנות בין שניהם אם נפל הכותל לאחר שנים רבים אין האחד יכול לומר: ‘כל הכותל נבנה בחלקי ומשלי היו האבנים!‘ אף על פי שהוחזק יותר מחבירו וכגון שנפל הכותל בחלקו כדמפרש בגמרא (ראה מקור ב’)” |
|
| 2. מה הדין בדרך-כלל במקרה כזה? |
| ד. שולחן ערוך חושן משפט סימן קלג סע’ א’: “כל דבר המטלטל שהוא ביד האדם, בחזקת שהוא שלו. אפילו אם יביא המערער עדים שהוא שלו, ואמר למוחזק: ‘הפקדתיו לך!’ או ‘השאלתיו לך!’, נאמן המוחזק לומר: ‘אתה מכרתו לי!’ או ‘נתתו לי במתנה!’…” |
| 3. המיוחד בחצר השותפים: | |
| ה. תוספות ד”ה “לפיכך”: “…דנפל לרשותא דחד מינייהו פירוש ושהו ברשותו הרבה מהו דתימא כיון דשהו ברשותו הרבה ניהמניה שעשאה כולה מיגו[1] דאיבעי אמר ממך לקחתיה והיה נאמן משום דשהו הרבה…קמ”ל כיון דמעיקרא על שניהם היה לעשות לא מהימן לומר שהוא עשה הכל דמיגו במקום עדים הוא דאנן סהדי שלא עשאה לבדו כיון שהיה יכול לדחוק את חבירו בדין שהיה עושה עמו…” |
ו. רא”ש פרק ראשון אות ו’: “הואיל ומתחילה חיוב הבנין מוטל על שניהן ועל יסוד שניהן מסתמא בשתוף בנאוהו ואף על גב דמתניתין איירי בשאין בו שיעור חלוקה לא מצי למימר אותו שהאבנים ברשותו לא רצית לחלוק כי ידעת שאם תחלוק אכוף אותך לבנות הכותל ולא נתרצית אלא על מנת שאבנה הכותל על חלקי ומשלי דמסתמא כיון שהיזק ראיה שמיה היזק שניהם נתרצו לסלק ההיזק מעליהם…כיון דמסתמא מחזקינן ליה דלתרוייהו הוי אף על גב דאיתא השתא ברשותא דחד מינייהו לא נפקא מחזקה דאידך דשותפין לא קפדי אהדדי ואפי’ נשתהה ברשותו ואין לו ראיה אלא בעדים” |
| ז. טור חושן-משפט סימן קע”ט: “דבר הידוע שהוא משל השותפות אין לא’ חזקה בו על חבירו ואפילו נשתהה בידו זמן רב אינו יכול לטעון שלקחו ממנו או שנתנו לו במתנה אלא בראיה” |
|
[1] מיגו= ‘מתוך’. זו ראייה עקיפה שלא מוכיחה עובדה זו או אחרת אלא מחזקת את נאמנותו של הטוען: הוא היה יכול לשקר ולטעון טענה שבאמצעותה היה זוכה בדין (קניתי) אבל בחר לטעון טענה חלשה יותר כדי לומר את האמת (אני בניתי), אז נאמין גם לטענתו זו לכל הפחות כמו הטענה החזקה שהיה יכול לטעון.
