לחץ כאן להורדת קובץ word: העמדה – טבלת פירוש רציפה לסוגיית איסור סתירת בית כנסת
ב. קורצויי’ל
תמוז ה’תשע”ז
 

         א.         איסור סתירת בית-כנסת וגדריו:

פסק הלכה של ר’ חסדא בנוגע להריסת בית-כנסת	אמר רב חסדא: לא ליסתור איניש בי כנישתא עד דבני בי כנישתא אחריתי. איכא דאמרי: משום פשיעותא, ואיכא דאמרי: משום צלויי.	אסור לאדם להרוס בית-כנסת אלא אם כן בנה בית-כנסת חדש במקומו! יש אומרים שהטעם הוא מחשש פשיעה, שבשל נסיבות כאלה ואחרות בסוף לא יבנו בית-כנסת חדש. ויש אומרים שהטעם הוא כדי שיוכלו להמשיך ולהתפלל בו כל זמן שלא בנו אחד אחר.
הגמ’ שואלת	מאי בינייהו?	מה ההשלכה ההלכתית בין שתי הסיבות הללו, פשיעותא וצילויי?
הגמ’ משיבה	איכא בינייהו, דאיכא דוכתא לצלויי.	ההשלכה תהיה במקרה שיש מקום מסודר ומיוחד להתפלל בו אף שאין בית-כנסת קבוע. לפי הדעה שחוששים לפשיעה- עדיין אסור מחשש שמא לא יבנו חדש. לפי הדעה שהחשש הוא שלא יהיה היכן להתפלל בכל אותה תקופה עד שיבנו חדש- כאן יש היכן להתפלל ויהיה מותר.
מעשה רב שיש לנהוג כהוראתו של ר’ חסדא	מרימר ומר זוטרא סתרי ובנו בי קייטא בסיתווא, ובנו בי סיתווא בקייטא.	סיתווא= חורף. קייטא= קיץ. מרימר ומר-זוטרא הרסו את בית הכנסת הקיצי מאוורר בחלונות רבים וקירות גבוהים ודקים ובנו מחדש בחורף בעוד שהם מתפללים בבית הכנסת החורפי. והרסו את בית הכנסת החורפי עם קירות נמוכים ועבים ומעט חלונות בשל הקור ובנו מחדש בקיץ בעוד שהם מתפללים בבית הכנסת הקיצי. כלומר, רואים שהם הקפידו על ההלכה של ר’ חסדא.
מעשה רב שחוששים אנו לפשיעה ועד כמה	א”ל רבינא לרב אשי: גבו זוזי ומחתי, מאי?     אמר ליה: דילמא מיתרמי להו פדיון שבויים ויהבי להו.   שריגי ליבני והדרי הודרי ומחתי כשורי, מאי?         א”ל: זמנין דמתרמי להו פדיון שבויים, מזבני ויהבי להו.   אי-הכי, אפי’ בנו נמי!       אמר ליה: דירתיה דאינשי לא מזבני.	מה הדין אם כבר אספו את הכסף והניחוהו אצל הגבאים כהכנה לבנייה? אולי כבר אין לחשוש לפשיעה ומותר לסתור את הישן? השיב ר’ אשי- לא! קיים חשש שחס-וחלילה תזדמן מצוות פדיון שבויים והם יתנו את הכסף למצווה זו. ומה אם הלבנים לבנייה מסודרות כבר בשורה, וקורות התמך של הגג משויפות ומוכנות כבר, וקורות הבניין מונחות ועומדות לבנייה, מה אז? אולי כבר אין לחשוש לפשיעה ומותר לסתור את הישן? השיב ר’ אשי- לא! עדיין יש לחשוש שחס-וחלילה תזדמן מצוות פדיון שבויים והם ימכרו הכל ויתנו את הכסף למצווה זו. אם כך לעולם נחשוש, אפילו אם יבנו בית-כנסת חדש נחשוש שמא ימכרוהו כדי לתת את הכסף למצוות פדיון שבויים? השיב ר’ אשי- עד כאן! לא מוכרים בתים של אנשים ובוודאי שלא בית-כנסת לצורך מצוות פדיון שבויים.
סייג לפסק של ר’ חסדא- בבית כנסת שנטה ליפול	ולא אמרן אלא דלא חזי בה תיוהא, אבל חזי בה תיוהא – סתרי ובני.	ולא הורה ר’ חסדא איסור אלא בבית-כנסת תקין אלא שהתיישן רוצים לבנות חדש או להתאים לעונת השנה, אבל אם ראו סדקים בקירות בית-הכנסת וכבר נוטה לנפול- סותרים אותו מיד ובונים מיד גם-כן.
מעשה רב שאם נטה ליפול מותר לסתור מיד ואיך ראוי לנהוג בזה	כי הא דרב אשי חזא בה תיוהא בכנישתא דמתא מחסיא, סתריה ועייל לפוריי’ להתם, ולא אפקיה עד דמתקין ליה שפיכי.	וכמו שעשה ר’ אשי, שראה סדקים בבית-הכנסת של העיר מתא-מחסיא, הרס אותו מיד אך הכניס את מיטתו לשם והלך לישון שם ולא יצא משם אלא רק כשסיימו להתקין את המרזבים של בית-הכנסת! כי כל עוד שהוא בחורבה הגשמים והשמש הציקו לו וכך זה דרבן אותו לבנות את החדש.
הגמ’ מביאה מעשה רב מתקופת התנאים ושואלת איך יסתדר עם פסיקתו של ר’ חסדא	ובבא בן בוטא היכי אסביה ליה עצה להורדוס למיסתריה לבית המקדש? והאמר רב חסדא: לא ליסתור איניש בי כנישתא עד דבני בי כנישתא אחריתא!	מפורסם מאוד שהורדוס שיפץ את בית-המקדש באופן בלתי רגיל. וכבר אמרו חז”ל: “מי שלא ראה בית-המקדש בבניינו לא ראה בנין מפואר מעולם” וביארו שזה בנין שבנה הורדוס. הגמ’ מעבירה לנו מסורת לפיה בבא-בן-בוטא הוא שיעץ להורדוס לעשות כן: איך בבא-בן-בוטא יעץ להורדוס להרוס את בית המקדש ולבנות חדש והרי לפי ר’ חסדא צריך קודם לבנות את החדש מה שלא יתכן בבית-המקדש?
שני תירוצים לקושי וסיוע לתירוץ השני	אי בעית אימא: תיוהא חזא ביה; איבעית אימא: מלכותא שאני, דלא הדרא ביה, דאמר שמואל: אי אמר מלכותא עקרנא טורי, עקר טורי ולא הדר ביה.	תירוץ אחד- שמצאו בבית-המקדש סדקים וכבר עמד להתמוטט, וכפי שאמרנו שבמצב כזה מותר. תירוץ שני- מלכות לא חוזרת בה וביחס אליה אין חשש לפשיעה וכמו שאמר שמואל שאפילו אם המלכות מחליטה להזיז הרים ממקומם- היא תזיז אותם ממקומם ולא תחזור בה.

         ב.         דף ג’ ע”ב- דף ד’ ע”א:

(1)   מעשה בתנא בבא-בן-בוטא והורדוס:

אגדתא- מעשה בהורדוס ובבא-בן-בוטא	הורדוס עבדא דבית חשמונאי הוה, נתן עיניו באותה תינוקת. יומא חד שמע ההוא גברא בת קלא דאמר: כל עבדא דמריד השתא מצלח, קם קטלינהו לכולהו מרותיה ושיירה לההיא ינוקתא. כי חזת ההיא ינוקתא דקא בעי למינסבה, סליקא לאיגרא ורמא קלא, אמרה: כל מאן דאתי ואמר מבית חשמונאי קאתינא – עבדא הוא, דלא אישתיירא מינייהו אלא ההיא ינוקתא, וההיא ינוקתא נפלה מאיגרא לארעא.   טמנה שבע שנין בדובשא. איכא דאמרי: בא עליה, איכא דאמרי: לא בא עליה. דאמרי לה בא עליה, הא דטמנה- ליתוביה ליצריה; ודאמרי לה לא בא עליה, האי דטמנה- כי היכי דנאמרו: בת מלך נסב.     אמר: מאן דריש “מקרב אחיך תשים עליך מלך”? רבנן! קם קטלינהו לכולהו רבנן, שבקיה לבבא בן בוטא למשקל עצה מניה. אהדר ליה כלילא דיילי, נקרינהו לעיניה.       יומא חד אתא ויתיב קמיה, אמר: חזי מר האי עבדא בישא מאי קא עביד! אמר ליה: מאי אעביד ליה? א”ל: נלטייה מר! אמר ליה, [כתיב:] “גם במדעך מלך אל תקלל” (קהלת,י’,כ’). אמר ליה: האי לאו מלך הוא! א”ל: וליהוי עשיר בעלמא, וכתיב: “ובחדרי משכבך אל תקלל עשיר” (שם), ולא יהא אלא נשיא, וכתיב: “ונשיא בעמך לא תאור” (שמות,כ”ב,כ”ז).       א”ל: בעושה מעשה עמך, והאי לאו עושה מעשה עמך!     א”ל: מסתפינא מיניה. א”ל: ליכא איניש דאזיל דלימא ליה, דאנא ואת יתיבנא. א”ל, כתיב: “כי עוף השמים יוליך את הקול ובעל כנפים יגיד דבר” (קהלת, שם).     א”ל: אנא הוא, אי הואי ידענא דזהרי רבנן כולי האי לא הוה קטילנא להו, השתא מאי תקנתיה דההוא גברא? א”ל: הוא כבה אורו של עולם, דכתיב: “כי נר מצוה ותורה אור” (משלי,ו’,כ”ג), ילך ויעסוק באורו של עולם, דכתיב: “ונהרו אליו כל הגוים” (ישעיהו,ב’,ב’).       איכא דאמרי, הכי א”ל: הוא סימא עינו של עולם, דכתיב: “והיה אם מעיני העדה” (במדבר,ט”ו,כ”ד), ילך ויתעסק בעינו של עולם, דכתיב: “הנני מחלל את מקדשי גאון עוזכם מחמד עיניכם” (יחזקאל,כ”ד,כ”א).     א”ל: מסתפינא ממלכותא,   א”ל: שדר שליחא, וליזיל שתא וליעכב שתא ולהדר שתא, אדהכי והכי סתרית [ליה] ובניית [ליה].   עבד הכי. שלחו ליה: אם לא סתרתה אל תסתור, ואם סתרתה אל תבני, ואם סתרתה ובנית, עבדי בישא בתר דעבדין מתמלכין, אם זיינך עלך ספרך כאן, לא רכא ולא בר רכא, הורדוס [עבדא] קלניא מתעביד.	הורדוס היה עבד בבית חשמונאי. ראה אחת מבנות חשמונאי וחשק בה. יום אחד שמע הורדוס בת-קול שאומרת: “כל עבד שימרוד כעת- יצליח!” מיד קם הורדוס והרג לכל אדוניו מלבד אותה אחת מבנות חשמונאי. אולם, כשראתה אותה אישה שהורדוס רוצה לשאת אותה לאישה, עלתה לגג והרימה קולה ואמרה: “כל מי שיבוא ויאמר שהוא מבית חשמונאי- אינו אלא עבד! שלא נשאר מכל משפחת חשמונאי אלא אני בלבד ואני קופצת מהגג אל מותי” וכך באמת עשתה ומתה. לקח הורדוס את גופתה וטמן 7 שנים בדבש. יש אומרים שבא עליה ומה שטמן את גופתה אח”כ הוא כדי שיוכל להמשיך ולהסתכל בה וכך להרגיע את היצר שלו. ויש אומרים שלא הספיק לבוא עליה ומה שטמן את גופתה אח”כ הוא כדי שיאמרו שהתחתן עם בת מלך ובעצם השתחרר רשמית מעבדותו למשפחת חשמונאי. חשב הורדוס: מי הם אלה שדרשו את הפסוק “מקרב אחיך תשים עליך מלך” והורו להלכה שאסור למנות מלך שהוא עבד? החכמים! מיד הלך והרג את כל החכמים מלבד בבא-בן-בוטא כדי להתייעץ איתו וניקר את עיניו על-ידי ששם סביב ראשו של בבא-בן-בוטא כמין כֶּתֶר-מְחָטִים שהיה עשוי מעור של קיפוד. יום אחד בא הורדוס וישב לפני בבא-בן-בוטא. אמר הורדוס: “תראה כבודו מה שעושה העבד הבזוי הזה!” (שהרג את החכמים) שאל בב”ב: “מה אתה רוצה שאעשה לו?” השיב הורדוס: “שאדוני יקלל אותו!” השיב בב”ב: “הפסוק אומר: “גם במדעך מלך אל תקלל” שאפילו במחשבה אסור לקלל מלך. השיב הורדוס: “הוא אינו מלך! כי הוא עבד.   השיב בב”ב: “אפילו אם הוא היה רק סתם אדם עשיר אסור לקלל אותו וכמו שכתוב בהמשך אותו פסוק. או אם אינו אלא נשיא גם אז אסור לקלקל אותו כמו בפסוק מספר שמות”. השיב הורדוס: “הפסוק מספר שמות זה רק ביהודי שמחייב את עצמו בכל המצוות ומקיימם, הורדוס לא עושה כן ולכן יהיה מותר לקלל אותו” השיב בב”ב: אני פוחד ממנו שמא יהרגני. השיב הורדוס: אין כאן אדם שיספר לו, רק אני ואתה כאן. השיב בב”ב: הפסוק בקהלת מורה לחשוש שמא מה שאתה מדבר יישמע בחוץ ואפילו במהירות כאילו הציפורים ובעלי הכנפיים מוליכים את השמועה. השיב הורדוס: אני הוא! אילו הייתי יודע שהחכמים כל-כך זהירים- לא הייתי הורג אותם. מה תהיה התקנה שלי? השיב בב”ב: אתה כיבית אורו של עולם בזה שהרגת את תלמידי-החכמים וכמו שכתוב שהתורה והמצווה הם האור של העולם, לך ועסוק בהוספת אור בעולם על-ידי בניין בית-המקדש שהוא גם נחשב אורו של עולם כמו שכתוב שכל העולם יימשך לבוא לבית-המקדש. יש אומרים שבב”ב השיב כך: אתה עיוורת את העולם בכך שהרגת את תלמידי-החכמים וכמו שכתוב שהסנהדרין הם העיניים של עם-ישראל, לך ועסוק בבניין בית המקדש שנחשב גם הוא לעיניים של העולם וכמו שכתוב בנבואת החורבן ביחזקאל שבית המקדש הוא “מחמד עיניכם”. השיב הורדוס: אני פוחד ממלכות רומי וחושש לעסוק בבניין בית המקדש. השיב בב”ב: שלח שליח אליהם לשאול, הוא ילך שנה ויתעכב שנה ויחזור שנה, סה”כ 3 שנים, בינתיים תספיק להרוס את הבניין הקיים ולבנותו מחדש. עשה הורדוס כעצתו של בב”ב. שלחו להורדוס בתגובה מרומי- אם לא הרסת את בית-המקדש עדיין- אל תהרוס. ואם כבר הרסת- אל תבנה מחדש. ואם סתרת ובנית מחדש- אתה מאותם עבדים בזויים שאחרי שיוצאים מעבדות ועולים לגדולה- חושבים עצמם למלכים גדולים! אם אתה חושב להתגאות בכלי המלחמה שלך שבאמצעותם הרגת את בית אדוניך- ספר היוחסין שלך אצלנו ואנו יודעים שאתה לא “רכא ולא בר רכא” הגמ’ מיד תסביר מה פירוש אלא עבד שעשה עצמו בן-חורין!!
הגמ’ שואלת	מאי רכא?	מה פירוש “רכא”?
הגמ’ משיבה ומסייעת את תשובתה	מלכותא, דכתיב: “אנכי היום רך ומשוח מלך” (שמואל ב’,ג’,ל”ט). ואי בעית אימא, מהכא: “ויקראו לפניו אברך” (בראשית,מ”א,מ”ג).	מלכות כוונת הרומיים היתה שידוע להם שהורדוס לא מלך ולא בן של מלך אלא עבד. וכמו שאומר דוד המלך על עצמו בפסוק מספר שמואל שרק עכשיו נמשח למלך ולכן הוא מתנגד להריגת אבנר (ובכה והצטער רבות כשזה כן קרה) כדי שלא לערער את המלוכה בתחילתה. ויש שלמדו ש- “רכא” היינו מלכות מהפסוק בספר בראשית שבו מסופר שכאשר פרעה מינה את יוסף הצדיק קראו לפניו ‘אב-רך’.

(2)   מסורות בנוגע לאופן שבו שיפץ הורדוס את בית-המקדש:

מסורת בנוגע לבית המקדש שבנה הורדוס	אמרי: מי שלא ראה בנין הורדוס, לא ראה בנין נאה [מימיו].	חכמים שבחו מאוד את יופיו והדרו של בית-המקדש שעשה הורדוס.
הגמ’ שואלת	במאי בנייה?	במה בנה הורדוס את בית-המקדש כך שיצא לו כל-כך יפה?
רבה מתרץ	אמר רבה: באבני שישא ומרמרא.	הוא בנאו בשני סוגי אבנים: שיש ירוק ושיש לבן.
מסורת נוספת ביחס לחומרי הבניין שעשה בהם שימוש	איכא דאמרי: באבני כוחלא, שישא ומרמרא.	יש אומרים שבנה בג’ סוגי אבנים: שיש כחול, שיש ירוק ושיש לבן.
המשך המסורת בנוגע לבניין שעשה הורדוס	אפיק שפה ועייל שפה, כי היכי דנקביל סידא.       סבר למשעייה בדהבא, אמרו ליה רבנן: שבקיה, דהכי שפיר טפי, דמיחזי כי אידוותא דימא.	הוא עשה שורה אחת של שיש משוקעת יותר בקיר ובטיט ושורה אחת של שיש בולטת יותר החוצה וחוזר חלילה כך שהסיד החזיק את השיש באופן חזק יותר. הוא חשב לצפות הכל בזהב אך חכמים הורו לו שלא לעשות כן כי דווקא שיש עדיף יותר, שנראה מרחוק כגלי הים.

(3)   דיון בנוגע לאיסור סיוע לרשעים אפילו במתן עצה:

הגמ’ מקשה	ובבא בר בוטא היכי עבד הכי? והאמר רב יהודה אמר רב, ואיתימא ר’ יהושע בן לוי: מפני מה נענש דניאל? מפני שהשיא עצה לנבוכדנצר, שנאמר: “להן מלכא מלכי ישפר עלך וחטאיך בצדקה פרוק ועויתך במיחן עניין הן תהוי ארכא לשלותך” וגו’ (דניאל,ד’,כ”ד), וכתיב: “כולא מטא על נבוכדנצר מלכא” (שם,כ”ה); וכתיב: “ולקצת ירחין תרי עשר” (שם,כ”ו) וגו’!	איך בב”ב נתן עצה טובה להורדוס שהיה רשע? והרי רב או ר’ יהושע למדו אותנו שדניאל נענש (הגמ’ תסביר מיד מה היה עונשו) בגלל שנתן עצה טובה לנבוכדנצר הרשע וכפי שמתואר בפסוקים מספר דניאל מסופר שם על חלום שראה נבוכדנצר ואף אחד מחכמיו לא הצליח לפתור ולמצוא מה משמעותו חוץ מדניאל שידע לומר למלך שמן השמים רוצים להרוג אותו. דניאל לא הסתפק בזה אלא יעץ לנבוכדנצר לתת צדקה וכך מלכותו תתארך. הפסוקים רק מהווים מקור לכך שדניאל נתן עצה לנבוכדנצר הרשע. הגמ’ עוד מעט תבקש מקור לדבריהם של רב או ר’ יהושע- שדניאל נענש על כך.
הגמ’ מתרצת	איבעית אימא: שאני עבדא, דאיחייב במצות.       ואיבעית אימא: שאני בית המקדש, דאי לא מלכות לא מתבני.	תירוץ א’: אסור ונענשים על מתן עצה למלך רשע וגוי. אבל עבד הוא יהודי במובן מסוים שהרי הוא חייב במצוות ומותר לתת לו עצה טובה. תירוץ ב’: ביחס למטרה כל-כך חשובה כמו בניין בית-המקדש מותר לתת למלך רשע ואפילו גוי שיבנה את בית-המקדש משום שללא מלכות הוא לא ייבנה!
הגמ’ מקשה	ודניאל מנלן דאיענש?	מניין לנו שדניאל נענש? מהיכן למדו חז”ל כן?
הגמ’ מתרצת	אילימא משום דכתיב: “ותקרא אסתר להתך” (אסתר,ד’,ה’), ואמר רב: התך – זה דניאל, הניחא למ”ד: שחתכוהו מגדולתו,     אלא למ”ד: שכל דברי מלכות נחתכין על פיו, מאי איכא למימר? דשדיוהו לגובא דארייוותא.	אם נלמד מהפסוק ממגילת אסתר ומסורת שהעביר לנו רב לפיה ‘התך’ זה דניאל, אז זה מסתדר לדעה שאומרת שנקרא ‘התך’ במגילה מפני שחתכוהו מגדולתו שהיה יועץ בכיר למלך בבל ובמגילה הוא כבר לא אבל לדעה לפיה נקרא ‘התך’ במגילה מפני שהוא היה זה שתכלס קובע בממלכה ובעצם נשאר בגדולתו, לדעה הזו קשה איפה מצאנו שנענש בכלל? בכך שזרקו אותו לגוב האריות וכפי שמסופר בדניאל פרק ו’.

 

          ג.          ביאור המנהג שהוזכר במשנה:

ציטוט מהמשנה	הכל כמנהג המדינה.
הגמרא מקשה	“הכל” לאתויי מאי?	מה מוסיפה המילה “הכל” שהוזכרה במשנה?
הגמרא מתרצת	לאתויי אתרא דנהיגי בהוצא ודפנא.	הוצא= לולבי דקלים. דפנא= ענפי עץ הערמון (סוג של עץ אלון) לרבות גם מקום שנהגו בו לבנות את הכתלים מהוצא ודפנא כלומר, שגם זה מנהג לגיטימי שניתן ללכת לפיו.

         ד.         הסבר ה- “לפיכך” (הסיבה לפי המשנה מדוע המקום האבנים לשניהם)

ציטוט מהמשנה	לפיכך, אם נפל הכותל – המקום והאבנים של שניהם.
הגמרא מקשה	פשיטא!	גם אם התנא לא היה מלמד אותנו שחכמים חייבו אותם לבנות יחד את הכותל בין שניהם היה פשוט שבעל-כורחם הם חולקים את האבנים בשווה שהרי שניהם אוחזים באבנים בשווה ולאף אחד מהם אין יתרון על האחר!
הגמרא מתרצת	לא צריכא, דנפל לרשותא דחד מינייהו, אי נמי דפנינהו חד לרשותא דידיה, מהו דתימא: ניהוי אידך המוציא מחבירו עליו הראיה, קמ”ל.	המשנה עוסקת אפילו במצבים שלאחד מהם יש יתרון על האחר כגון שהכותל נפל לחלקו או שהוא תפס את האבנים. היה מקום לטעות ולחשוב שזה יקנה לתופס יתרון, ועל האחר יהיה מוטל להביא ראיה שהכותל גם שלו? לכן באה המשנה ולמדה שאין זה כך אלא אפילו במצבים כאלה- מתעלמים מהתפיסה ושניהם חולקים בשווה!!

         ה.         החובה לבנות כותל בחצר בגינה ובבקעה ומה במקום שנהגו אחרת:

ציטוט מהמשנה	וכן בגינה, מקום שנהגו לגדור- מחייבין אותו. [אבל בקעה מקום שנהגו שלא לגדור- אין מחייבין אותו]
הגמרא מדייקת שיש לכאורה סתירה במשנה מהרישא לסיפא	הא גופא קשיא, אמרת: “וכן בגינה, מקום שנהגו לגדור- מחייבין אותו”, הא סתמא- אין מחייבין אותו; אימא סיפא: “אבל בקעה, מקום שנהגו שלא לגדור- אין מחייבין אותו”, הא סתמא- מחייבין אותו; השתא סתם גינה אמרת לא, סתם בקעה מיבעיא?	מדין גינה יש להסיק שדווקא אם נהגו לגדור בגינות- מחייבים אותו, אבל אם אין מנהג ספציפי לעשות גדר- אין אפשרות לכפות אחד על השני לבנות כותל. לעומת זאת, מדין הבקעה יש להסיק שדווקא אם נהגו שלא לגדור בבקעה- אין מחייבים אחד את השני לבנות כותל, אבל אם אין מנהג כזה אלא זוהי בקעה סתמית בלא מנהג- כן יכולים לכפות אחד את השני להקים כותל. אין זה הגיוני שגינה שהיזק הראייה שבה גדול יותר- בה לא תהיה אפשרות לכפות על הקמת כותל בלא מנהג כזה בעוד שבבקעה שיש פחות היזק ראייה- תהיה אפשרות לכפות על הקמת כותל גם בלא מנהג כזה!!
תירוצו של אביי	אמר אביי, הכי-קאמר: וכן סתם גינה, ובמקום שנהגו לגדור בבקעה- מחייבין אותו.	לפי אביי יש להבין את המשנה כך: ‘וכן סתם גינה בלא שום מנהג או בקעה שיש בה מנהג לגדור- מחייבים אחד את השני להקים כותל. אבל בקעה שהמנהג בה שלא לגדור- אין מחייבים אחד את השני לבנות כותל. ומעתה אין כל סתירה משום שהמשנה כלל לא עסקה בגינה במקום שכן נהגו, היא עסקה בגינה סתמית שאין בה מנהג ואפילו בה יוצא שכן מחייבים אחד את השני לבנות כותל בדומה לבקעה במקום שיש מנהג לבנות!
דחיית רבא את תירוץ אביי	אמר ליה רבא: אם כן, מאי “אבל“?	מדוע הוסיף התנא במשנה את המילה “אבל” בין דין הגינה ומקום שנהגו לגדור לדין הבקעה והרי דין ‘מקום שנהגו לגדור’ שהוזכר במשנה הכוונה בו לבקעה ואם מיד לאחר מכן ממשיך התנא לעסוק בדין הבקעה לא שייך כלל לשון ‘אבל’ היה לו לומר: ‘אבל מקום שנהגו שלא לגדור’??
תירוצו של רבא	אלא אמר רבא, הכי קתני: וכן סתם גינה כמקום שנהגו לגדור דמי, ומחייבין אותו; אבל סתם בקעה כמקום שלא נהגו דמי, ואין מחייבין אותו.	התנא במשנה התכוון להשוות בין גינה סתמית שאין בה כלל מנהג למקום שיש בו מנהג לגדור- בשניהם מחייבים אחד את השני להקים כותל. אבל בקעה דווקא שווה למקום שנהגו שלא לגדור- כי בשניהם אין השותפים יכולים לכפות אחד על השני להקים כותל.

          ו.          ביאור “חזית” שהוזכרה במשנה בכותל בקעה:

ציטוט מהמשנה	אלא אם רצה, כונס לתוך שלו ובונה ועושה חזית.
הגמרא שואלת	מאי חזית?	כיצד עושים חזית? כיצד עושים בכותל סימן לכך שהוא נבנה על-ידך?
גרסה ראשונה של שיטת רב הונא	אמר רב הונא: אכפיה ליה לקרנא לבר.	מכופפים את קצה הכותל העליון כלפי חוץ, לכיוון הצד של האחר.
הגמרא מקשה	ונעביד מלגיו!	למה דווקא לכופף כלפי חוץ, שיכופף כלפי פנים, כלפי הצד שלו?
הגמרא מתרצת	עביד חבריה נמי מלבר, ואמר: דידי ודידיה הוא.	אם יכופף כלפי הצד שלו, אף החבר ירמה ויבנה בקצה הכותל תוספת שפונה לכיוון שלו באופן שזהה לקצה שעשה הראשון ויטען שהכותל של שניהם הוא, וכמבואר במשנה שכאשר יש חזית משני הצדדים זהו סימן שהכותל שייך לשניהם! לעומת זאת, חזית כלפי חוץ מונעת את האפשרות הזו שהרי יהיה על הרמאי לבנות קצה כותל בצד של בעל הכותל והוא מיד יראה וימנע זאת!
הגמרא מקשה	אי הכי, השתא נמי גייז ליה חבריה, ואמר: דידי ודידיה הוא!	באותה מידה אפשר לחשוש שהרמאי יהרוס את אותו קצה כותל שפונה לכיוונו וכך יעלים את הסימן ויטען שהכותל של שניהם!
הגמרא מתרצת	גיזוזא מידע ידיע.	הרס קצה הכותל זהו דבר ניכר ועשוי להיוודע ואין לחשוש שהרמאי יעשה את זה מבלי שיגלו מה שעשה.
גרסה שניה של שיטת רב הונא	איכא דאמרי, אמר רב הונא: מיכפא לקרנא מלגיו.	יש מסורת שעשיית ‘חזית’ לפי ר’ הונא היא בדיוק להיפך: כיפוף קצה הכותל לכיוון הצד של בעל הכותל.
הגמרא מקשה	ונעבד מלבר!	למה דווקא לכופף כלפי פנים, שיכופף כלפי חוץ, כלפי הצד של החבר?
הגמרא מתרצת	גייז ליה חבריה, ואמר: דידי ודידיה הוא.	אם החזית היתה פונה לכיוון החבר היה מקום לחשוש שמא הוא יהרוס אותה ויטען שהכותל של שניהם ‘שכן היעדר חזית משני הצדדים מוכיח שהוא של שניהם’.
הגמרא מקשה	אי הכי, השתא נמי לייף ליה חבריה, ואמר: דידי ודידיה הוא!	באותה מידה אפשר לחשוש שהרמאי יוסיף חזית מהצד שלו ויטען שהכותל של שניהם ‘שהרי יש חזית משני הצדדים’?
הגמרא מתרצת	ליפופא מידע ידיע.	הוספת קצה כותל מאוחר יותר זה דבר ניכר שניתן לגלותו. אולי מפני שהטיית קצה הכותל שעשה הראשון ניכרת יותר שנעשתה בשעה שבנו את הכותל בעוד שהחזית השנייה היא זרוע יוצאת ובליטה ותוספת מאוחרת.
הגמרא מתרצת	והא “מבחוץ” קתני! קשיא.	והרי במשנה כתוב שעושה חזית “מבחוץ” ובפשטות הכוונה לכיוון הצד שאינו שלו? הגמרא נותרת בקשיא. הראשונים מסבירים שניתן היה לתרץ בדוחק ש-“מבחוץ” הכוונה ‘מחוץ לחברו’= לכיוון שלו עצמו אלא שזה דחוק מאוד ולכן נותרה בקושיא.
שיטת ר’ יוחנן	רבי יוחנן אמר: נשעייה באמתא מלבר.	לפי ר’ יוחנן ‘חזית’ זה סימון באמצעות טיח ברוחב אמה (=6 טפחים) מהצד שפונה לכיוון החבר.
הגמרא מקשה	וניעבד מלגיו!	ולמה לא לסמן בטיח מהצד של בעל הכותל?
הגמרא מתרצת	עביד חבריה מלבר, ואמר: דידי ודידיה הוא.	כי יש לחשוש שמא החבר יוסיף טיח ברוחב אמה גם מהצד שלו ויטען שהכותל של שניהם?
הגמרא מקשה	אי הכי, השתא נמי דקפיל ליה חבריה, ואמר: דידי ודידיה הוא!	באותה מידה יש לחשוש שהרמאי יקלף את החזית ויטען שכלל לא היתה כזו והכותל של שניהם?
הגמרא מתרצת	קילופא מידע ידיע.	מקום הקילוף יהיה ניכר ואין חשש.

          ז.          דף ד’ ע”ב- דין “חזית” במחיצת הוצא ודפנא:

דין ‘חזית’ בכותל מהוצא ודפנא	הוצא-
דעת רב נחמן	אמר רב נחמן: סינופי יריכי מלבר.	כשבונה את הכותל מענפים ושוזר אותם זה בזה- יקפיד שהקצוות תמיד יסתיימו לכיוון הצד של החבר!
הגמרא מקשה	וניעבד מלגיו!	למה לא לעשות הפוך- שהקצוות יסתיימו תמיד לכיוון הצד של בעל הכותל?
הגמרא מתרצת	עביד נמי חבריה מלבר, ואמר: דידי ודידיה הוא.	מלבר= מבחוץ= מה שפונה לכיוון הרמאי נחשב שפונה החוצה מבחינת בעל הכותל. אם החזית היתה פונה כלפי פנים יש לחשוש שמא הרמאי יכופף חלק מראשי הקנים לכיוונו ויטען שהכותל שייך לשניהם!
הגמרא מקשה	אי הכי, השתא נמי גייז ושדי ליה, ואמר: דידי ודידיה הוא!	באותה מידה כשמכופפים את ראשי הקנים/הענפים כלפי חוץ יש לחשוש שמא הרמאי יחתוך את ראשי הענפים שפונים לכיוונו ויזרוק אותם לפח ויטען שהכותל של שניהם?
הגמרא מתרצת	משריק ליה טינא.	נוסף על כיפוף ראשי הענפים כלפי חוץ יש לצפות את ראשי הענפים הללו בטיט.
הגמרא מקשה	השתא נמי אתי חבריה וקליף ליה!	ואיך זה יעזור, והרי הרמאי יקלף את הטיט?
הגמרא מתרצת	קילופא מידע ידיע.	קילוף הטיט משאיר סימנים והדבר ניכר ולכן אין חשש שיעשה כן.
דעת אביי	אביי אמר: הוצא לית ליה תקנתא אלא בשטרא.	אביי חולק על ר’ נחמן וסובר שבכותל מהוצא ודפנא אין שום פתרון מלבד שטר ושני עדים שמעידים שהכותל של אחד השותפים בלבד.

         ח.         דין “חזית” בכותל בקעה שבנו בשותפות:

ציטוט מהמשנה	אבל אם עשו מדעת שניהם[- בונין את הכותל באמצע ועושין חזית מכאן ומכאן]
	אמר ליה רבא מפרזיקא לרב אשי: לא יעשו לא זה ולא זה!	למה לעשות חזית בכלל, לא יעשו כלל וזו תהיה ההוכחה הטובה ביותר לכך שזה של שניהם?
	אמר ליה: לא צריכא, דקדים חד מנייהו ועבד דידיה, ואי לא עביד חבריה- אמר: דידיה הוא.	מדובר במצב שבו אחד השותפים כבר עשה חזית ואם חברו לא יעשה גם- יטען הרמאי שהכותל שלו בלבד.
	ותנא, תקנתא לרמאי קמ”ל?	וכי התנא במשנה בא ללמד אותנו איך להתמודד עם הרמאים? ברור לגמרא שלא מכיון שלא ניתן להתמודד ולמנוע כל אפשרות של רמאות בדרך-כלל.
	אמר ליה: ורישא לאו תקנתא לרמאי הוא?	ומה שכתב התנא במשנה דין ‘חזית’ במי שבנה לבדו כותל בבקעה, וכי אין זה תקנה מחשש מהרמאים?
	אמר ליה: בשלמא רישא תנא דינא, ומשום דינא תנא תקנתא, אלא סיפא דינא קתני דקתני תקנתא?	אגב שהתנא לימד אותנו דין עשיית כותל בבקעה, שאי אפשר לכפות אחד על השני ואם רוצה אחד מהם- שיעשה לבד, אגב זה כבר הזכיר תקנה כלשהי מהרמאים. אבל הדין האחרון במשנה, בשנים שהסכימו יחד לעשות כותל בבקעה, כלל לא נצרך ואין בו אלא את התקנה נגד הרמאים וממילא קשה- וכי דרך המשנה להאריך כדי למנוע רמאות?
	אמר רבינא: הכא בהוצי עסקינן, לאפוקי מדאביי דאמר: הוצא לית ליה תקנתא אלא בשטרא, קמ”ל דבחזית סגיא.	הדין האחרון במשנה עוסק בשנים שהסכימו ביניהם להקים כותל של הוצא ודפנא בבקעה ויש בזה חידוש מצד הדין עצמו- ללמד שאפילו בהוצא ודפנא אם עשה ‘חזית’ זו הוכחה שזה שלו. כך לא נטעה לחשוב כמו אביי שהפתרון היחיד בכותל מהוצא ודפנא זה שטר.

 
 
 
 
 
 
 
ב. קורצויי’ל
תמוז ה’תשע”ז